תהומות
למה אני לא סוגרת מעגלים, הוא שואל אותי, ליאורי, אבל אני לא אספר לו שאני דווקא כן סוגרת אותם, על מנעול ובריח. עכשיו, אחרי שהלכתי לבקר אותה, והיא שתקה כמו גולם, במבט חלול לחלוטין שהפעם יכולתי רק לדמיין, עכשיו אני מרגישה שזה הזמן ללכת גם אליו. לפני שאהיה אמא בעצמי, אני חייבת לסגור את המעגל הזה, לפגוש אותו פנים אל פנים, להטיח בו את הכעס שלי, לצרוח עליו, להקיא עליו את מה שיצא ממני.
כי ביום שאת מגלה שאין בחיים שלך אפילו טיפה אחת של אושר, כשהחיים שלך מוכיחים לך כל הזמן שאין להם שום ערך, את לומדת לוותר על רגשות אמתיים.
את לומדת שאין תכלית לכלום. הכול הבל הבלים. מילים כמו אהבה נדחקות אצלך לפינה נידחת, מעלות אבק, ועם השנים פשוט נמחקות.
אולי חמש עשרה שנים חלפו מאז, אולי הוא כבר מורטה לגמרי, ואולי לא. אבל בכל מקרה אני לא אספר לליאורי שום דבר מזה. שלא יראה אותי בלי השריון שלי , פגיעה ונטולת הגנות, מובלת וחסרת חוט שדרה, ללא שליטה. בשום אופן לא, אני אתמודד לבד עם הביקור אצל האיש הזה שעדיין גר שם, באותו בית בדיוק. אני יכולה להתמודד עם זה בעצמי, אוריד לרגע את המסכה, רק לכמה רגעים, ערום ועריה כמו שאני, גם אם זה נראה סטיופיד לגמרי לעשות מעשה כזה.
עכשיו אסור לי לטעות. על טעויות משלמים. אני נכנסת דרך השער. ילדה וילד, בערך בני חמש, לבושים רק בחולצות, בלי מכנסיים, מסתובבים שם, מסתכלים עליי במבט חשדני. אבא פוקח עיניים בעצלתיים, מביט בי ורוטן, הוא כבר תרם בעבודה, מה כולם רוצים ממנו. מחלון הבית מציצה אישה צעירה, לא יותר מבוגרת ממני, עם שיער פרוע וסיגריה ביד. היא פותחת את החלון, מאפרת החוצה את האפר, ומשמיעה מעין יבבה מהולה בכעס, זונה חדשה יש לך יוסי, וואלה יופי. אבל יוסי רק דוחף יד מגוידת לכיס, ושולף כמה מטבעות מול הפרצוף שלי, נו קחי, ממתי שולחים אישה עם בטן כזאתי גדולה ככה להתרים. ואני מתאפקת לא לתקן לו את השפה, והוא שוב אומר, נו קחי כבר. אני מגייסת את כל הכוחות שלי והקול שלי נשמע לי מפחיד, כשאני אומרת לו שאני דקלה, כן, הבת שלך. וואלה, איזה מדהים זה, הוא אומר לי, איפה נעלמת לי ככה כל השנים, ומה זה, אני לא מאמין, מה זה הבטן הזאתי, אני יהיה סבא, מה את רצינית, לא להאמין. והוא קם, נראה לי פתאום נמוך יותר משזכרתי, כפוף קצת, והיד הנוגעת לי במרפק, מגעה עדין ורך, ואני כמו מריונטה, מאבדת שליטה על צעדיי, מובלת אל תוך הבית.
אותה ספה חומה ומרופטת, אותה כורסה פרחונית, אותו שולחן מלבני נמוך, נדמה לי שאפילו אותה מפה רקומה ואותו אגרטל סדוק, עם פרחי פלסטיק שדהו עם השנים. מזנון חום, נמוך ומכוער להפליא עומד שעון על הקיר, ונראה כאילו אם אנשום לידו חזק מדי, הוא יקרוס ברגע. אבל הוא עדיין חי, זאת עובדה. איזה אורך שנים יש לחפצים דוממים. בין קורי עכביש לגרגירי אבק בני ימים ארוכים, פזורות כמה תמונות. אבא מחבק את זוגתו ושניהם אוחזים, כל אחד, בתינוק אחר על ידיהם. אבא בחופשה באילת, ראשו מציץ מהמים, לשונו משורבבת החוצה אל הצלמת. תמונה ישנה במיוחד של אבא בחליפה. מתי הוא לבש חליפות, לכל הרוחות? פיסות של חיים שלמים, ארוזות במסגרות ומעלות עובש. מזווית העין אני יכולה לראות גם את חדר השינה, הטפט המפוספס על הקיר, רגל המיטה שנשברה לפני שנים ומקלות שהוכנסו תחתיה, למניעת קריסה.
ריח רע באוויר, ריח מעיק שכאב של שנים אצור בו. רעש חדגוני מכיוון המטבח מכאיב לי באוזניים. זה השעון המקולקל. תקוע על השעה ארבע וחצי מאז אותו יום. תקוע אבל ממשיך לתקתק, רק הקצב לא אחיד. אני מזכירה לעצמי להדחיק, להפסיק להשוות חפצים דוממים לחיים, זו קלישאה נבובה להגיד שתקתוק לא אחיד של שעון זה כמו חיים שלמים שזורמים בקצב לא נכון. ואבא מחייך אליי בשיניים צהובות, החיוך שלו מזכיר לי טעם של אוכל מקולקל, של חלב שהחמיץ, ומציע לי לשבת.
אני יושבת, כמו נדבקת לספה המרופטת, מנסה לשכל רגל על רגל, אבל לא מסוגלת להזיז איבר, ידי שמוטות לצדדים. חוסר אונים, אני אומרת למטופלים שלי, מי שמצייר ככה ידיים שמוטות אין לו כוחות התמודדות. והגברת של יוסי מסתכלת עליי במבט מוזר, מסתובבת, יוצאת מן הסלון, נמלכת בדעתה וחוזרת שוב, מרימה ילד ביד אחת וילדה ביד האחרת, ובקול צווחני מציעה לי, אם כבר את פה ואם את באמת הבת שלו, אז תכירי את האחים שלך, אוריאל ואסתר, מה את אומרת על זה, שתי שמות באות א', יפה, נכון? אבל אם את במשפחה, את יכולה לקרוא להם אורי ואתי, אם את רוצה, שתי שמות, זה אבא שלך בחר להם, נכון יפה?
אני מסתכלת על אתי, וחושבת על המשוגעים שלי, כמה אני טובה בלנתח את השַׁמּוֹת שעושה להם הפוסט- טראומה בנשמה, כמה אני מעולה בלתת להם עצות, רק לי אני לא יכולה לעזור עכשיו. כי אני מסתכלת על אתי, לראות אם היא דומה לה. מה זה חזרת לי ככה מהאופל בלי להודיע, מי בכלל רוצה לפגוש אותך. ואתי הקטנה מסתכלת עליי ומתחילה לצרוח ולבכות, אוהו, הפחדת את הילדה, אבא מגחך, נו די, אסתר, מה את עושה פדיחות.
רגע לפני עלפון החושים, אני מגייסת את כל כוחותיי. אני הרי אלופת האיפוק, זו שלא תראה רגשות, זו שתעמוד כמו סלע ולא תזוז, אפילו מול העיניים המציצות אליי משם, פעורות לרווחה.
