אמא יקרה שלי.
כיום כשאני כבת 54, לאחר פרישה מעבודה של שלושים שנה, אני רוצה להקדיש לך מכתב תודה!
תודה שאפשרת לי להגשים את יעודי ולתת ולסייע לציבור מתוך אמונה שזו דרך חיים.
לאורך כל השנים במסגרת עבודתי כעובדת סוציאלית וגם כיום בפעילות ההתנדבותית שלי בויצ"ו, בכיתה ללקויי למידה, שואלים אותי האנשים: "מאיפה יש לך כל כך הרבה מרץ?" הם לא מבינים שלא רק שלא נשחקתי במשך השנים, נהפוך הוא, אני ממשיכה להלהיב ולסחוף אחרי את האנשים סביבי להצטרף לדרכי ולאמונתי לעזור לזולת.
אני רוצה להודות לך, אמא, שלמדת אותי לתת, למרות מצבנו הכלכלי הקשה.
באותה תקופה היו קבצנים רבים פזורים לאורך רחוב אלנבי וכל פעם שבקשתי ממך לתת נדבה לקבצן, נענית לבקשתי. היית מכניסה את ידך לארנק ואומרת לי : "ניתן כמה שיצא לי ביד". לא ספרת כמה נתת לי ביד ואני הייתי רצה לאחור ונותנת לקבצן את הכסף.
כשהייתי רואה נשים זקנות ליד השוק סוחבות סלים, הייתי ניגשת ושואלת אותן אחת לאחת : "את רוצה עזרה?". הן היו מסתכלות עלי בתמיהה. לחלקן עזרתי לסחוב את הסלים עד לפתח ביתן.
מצבנו הכלכלי היה קשה, גרנו בבית ערבי בשכונת מנשייה ליד שוק הכרמל ואת התפרנסת מעבודות משק בית. בערב היינו הולכות יחד לשוק, אוספות גרונות של עוף כדי שתוכלי לבשל לנו מרק. בד בבד המשכת לעזור לנזקקים.
כיום, כשאת מתקיימת מקצבת ביטוח-לאומי בלבד ומצבי הכלכלי אמיד, אני מרגישה שעדיין את זו שתורמת בלב שלם עוד יותר ממני, ולעולם לא אוכל להגיע לרמת הנדיבות שלך.
אני זוכרת, שכשהייתי בכיתה ד' או ה', לקחת אותי לאחד הבתים שניקית, ברח' ארלוזורוב בת"א. קראת לו "ביתו של האמריקאי". אני זוכרת את תדהמתי למראה הבית המפואר, המזנון עם הכלים הנוצצים. אז עוד לא הייתה טלביזיה ואני גם לא ראיתי בתים בסרטים , כך שזה היה המגע הראשון שלי עם העולם האחר. העמדת אותי באמצע הסלון, לימיני הנחת דלי של ספונג'ה ולשמאלי ספר, ושאלת אותי : "במה את בוחרת? במה שתבחרי אני אעזור לך".
בחרתי בספר.
את עבדת כדי לממן לי שיעורי עזר. היית באה כל שבוע ברגל לביה"ס במרכז ת"א- מרחק רב מהבית, רק כדי לשאול את המורה : "איך שושנה'לה שלי ?"
כשהייתי צריכה להתחיל את לימודי בתיכון, לאחר קבלת הסקר, לא יכולתי להתקבל לתיכון, מכיוון שנשאר חוב לבית הספר העממי. את פנית, לראשונה, למחלקה הסוציאלית בת"א והסדרת את עניין החוב. בעזרתך ובסיוע חד פעמי של עובדת סוציאלית (וזה המקום להודות לה, על אף שאינני מכירה אותה) פרצתי את מעגל העוני, למדתי עבודה סוציאלית לתואר ראשון ושני, וסייעתי למאות אנשים עד כה.
כשהכרתי את בעלי לעתיד אמרתי לך, בתקופת החברות, שמשפחתו ענייה (הוא גר בבית דל עם שירותים בחצר, ומצב כלכלי קשה אף יותר משלנו), את ענית לי ברכות ובקול עדין שאני עדיין שומעת אותו מהדהד באוזניי אחרי 33 שנים : "שושי, אנחנו לא פוחדים מהעוני".
הייתה זו קריאה נוספת לצאת ולפרוץ את המצוקה. ואכן, בעזרתו התומכת של בן זוגי וילדי הנהדרים, חיי עלו על מסלול חדש.
אני רוצה להודות גם לאבא ולסבתא, שנתנו בי אמון.
אני זוכרת,שכשהייתי כבת חמש, סבתא הייתה נותנת לי את ארנקה, שהיה מלא
מטבעות כסף, שאקנה מצרכים במכולת. מעולם לא מעלתי באמון שנתנה בי. כשאני כותבת את הדברים האלה, אני נרגשת מאד ובוכה, ומרגישה איך הזמן לוקח אותי לשנים הרחוקות ההן, ואיך שנים אלו משרתות אותי ואת האנשים שאני בקשר איתם במערכות יחסים שונות.
אמא יקרה, אתמול ביקשת ממני סליחה על ששיתפת אותי בקשייך.אמרת לי:
"אני עשיתי טעות, שספרתי דברים שהרעילו אותך, אבל אז לא ידעתי".
עניתי לך שאני מבינה וסולחת, כך פעם היו הדברים מקובלים- כולנו ישנו בחדר אחד ושמענו הכל.
אך, אולי בגלל המצוקות שאליהם נחשפתי ועליהם שמעתי, התפתח בי הניצוץ למנוע סבל מיותר היכן שרק אפשר. כשנשאלתי בטופס הקבלה לבי"ס לעבודה סוציאלית מדוע בחרתי ללמוד במקצוע זה כתבתי :
" אם אוכל לעזור רק כטיפה בים אשמח לעשות זאת".
עודני מאמינה בכך.
אוי, שכחתי!
אני מודה, כמובן, לאלוקים, שעזר לי לאורך כל הדרך ונענה
לתפילותי ועזר לי לעזור לאנשים, כי לולא הכוונתו והניסים שעשה לי- לא הייתי מגיעה עד הלום.
בתך האוהבת
שוש
