סיפור בהמשכים, חלק א'

חדר בעיצוב מודרני. קירות לבנים וניקיון של בית מלון. חדר האמבטיה בוהק והכריות הלבנות שעל המיטה מזמינות להישען ומצהירות על כך שמדובר בחדר איכותי, באופן יחסי. ארבעה כוכבים. טיול משותף ונחפז של זוג שהספיק לצאת למעט פגישות בבית קפה ותו לא. חדר בעיצוב מודרני. אבל אני לא הרגשתי שאני נמצאת בשנות ה2000. המנורות המרובעות והאסתטיקה הנקייה והבהירה של החדר עמדו בניגוד לתמונה המטושטשת שהתחננה להעלות בתודעתי המעומעמת: כיכר ישנה, מבנים עתיקים, ההסתעפות הבארוקית של קישוטי בניין פתלתלים, העוצמה הנחבאת בין קירות גבוהים ומאיימים והלכלוך המתאבן שמתלווה אל עתיקות מהדהדת, כל אלה חנקו את זיכרוני. החדר המודרני שבמלון internace בפראג היה אש מאכלת בקרביי, הכניסה לגיהינום הפרטי שלי. חדר תמים, נקי, מסודר, מצוחצח ומוכן. אני הרגשתי בו גוועת ונאכלת אל תוך חור נפער ומתרחב של רגשות מצחינים. צחנת מוות, אובדן, שנאה, כעס, עצב שהוא גבישי ומוצק מידי על מנת להתפרק ולהתבטא ולהסביר את קיומו. עצב שעמימותו איכלה את נשימתי הנעתקת. נעמדתי מול המראה בחדר האמבטיה הלבן וחזיתי בבחורה בת 21, שכאבה עתיק מידי מכדי שתוכל להכילו, מכדי שתוכל להבינו, מכדי שתוכל לגבור עליו. התקלחתי, צחצחתי שיניים, בתקווה לנקות את הרפש הנפשי שנטמן בכולי. אך דבר לא ניקה את התחושות המענות. אתה התקרבת אליי בעודי מסדרת את כלי הרחצה שלי, חיבקת אותי ואולי ניסית לחבור אליי מחדש. אבל אני בקושי יכולתי לחבור אל עצמי. דמות אחת, ואלף תחושות אחרות. המילים צפו מתוכי כמו קיא רגשי, מתחנן לשחרר אותי לחופשי. "אני חושבת שמיהרנו מידי. בנסיעה הזו. ביחסים האלה". שכבנו שנינו על המיטה. אתה הפנת את גופך אליי, כאב והקלה נסוכו על פניך. "גם אני חושב ככה, גם אני מרגיש את זה, אני שמח שאת אומרת את זה. אני פשוט מרגיש שאני לא מוכן לאהבה, אני לא מרגיש אותה." אל תחושותיי הכבדות נשזרו מילותיך המהתלות, ואני תהיתי אם ידעתי את הרגע הבא ולכן נפלה עליי באחת אותה תחושת פרידה מעורבת באלף אחרות מתועבות. האם קראתי בעינייך? את הנסיגה? את המילים הנשכחות, המהדהדות... על רקע קתדרלה צהובה-מושחרת? פרידה.. פרידה.. שריפה, רדיפה. ישנתי. השינה ערבבה אותי בין סדינים לבנים לכיכר עתיקה, המולה. שריפה, פרידה, רדיפה. "אני לא יודעת מה קורה עם החיים שלי". קמתי בבהלה, בין הסדינים הלבנים. אתה ישנת, אומלל, בגופיה לבנה. היינו עבדים של שינה ושבויים של חדר מלון ארבעה כוכבים, הוא רק ביקש להיות נקי ומסודר ומוכן להנאותינו הפשוטות. היינו עבדים של זכרונות מאכלים. השעה לא ידועה, האם ערב? האם בוקר? בארץ זרה. כיכר, כיכר, פרידה.

הפעם זה לא יקרה, הפעם לא אתן לחיים לחמוק מבין אצבעותיי. לחלוף על פניי, להתקיים מולי ולהיות נפרדים ממני עצמי. הפעם אהיה אחת עם תחושותיי, הפעם אגשים את היצר המבעבע בעומק הווייתי. תתעורר. קום. ליטפתי אותך, הסרתי מעליך את הסמיכה. אתה, בודד, עזוב, בין סדיני בית מלון נקיים, נבהלת אל מול מראי הלהוט. וגם נסחפת. גם נדהמת. מהרשפים העזים שניתכו בגופי. ניבטת אלי כטרף מהופנט. מבולבל. ניסית למנוע ממני להמשיך, בטענה שלא "תנצל" אותי, או משהו דומה, אבל מהר מאוד הבנת שלא זה המקרה. הבנת שבתוכי רוחשת תשוקה אדירה מכדי להיות מנוצלת או משועבדת, או אי פעם, כלואה וקשובה. אני, לרגע, נפערתי ונפקחתי והפכתי לחופשיה במהות שלמה. ראיתי אותך, ילד משתרך אחרי מערבולת מאכלת, ולא יכולתי להמשיך לבקש את מה שגופי חיפש. ביקשתי גבר, חזק, עמיד, מיני ומתמסר, ואל מול עיני ראיתי את הטעייה שמתערבבת בתזוזותיך וצייתנותך. שחררתי אותך, טרף, לחופשי. ואני, שחשבתי שאני רק אחת, ירדן אחת, עם נשימה אחת, וזהות אחת, הבנתי שכרגע אחזה בי יישות אדומה. אחרת, שאת שמה וריחה ושערה אני זוכרת, במעומעם, בין כאבי הכיכר המטושטשת בזיכרוני המקוטע. והרפש הרגשי שחשתי בו לפני זמן לא רב, התנדף והפך לאותה עוצמה מינית משוועת, משוגעת, שרק רצתה לחזות בהדלקת עיניך הכבויות. גופך החיוור. צל של מישהו ששכחתי, מישהו שהכרתי, מישהו שנשמתי.

קסנדרה נולדה בערבות בוהמיה. בכפר קטן בשם הולושוביצה, ובו בתים לבנים מרובעים וגגות אדומים, בריכת דגים קטנה וקפלה. במאה ה16 פרצה בכפר מגפת הדבר, והותירה שני תושבים בלבד. אחד משני התושבים, או יותר נכון, אחת משני התושבים, הייתה אימה הקדומה של קסנדרה. נצר לשושלת נשים חזקות שמקורן בעם קלטי עתיק שהתיישב בבוהמיה, והשאיר את חותמו בין דורות ועמים מתחלפים. מוצא רוב תושבי הולשוויצה היה אוסטרי ובווארי. ורק קסנדרה ידעה תמיד, שמוצאה שונה, אחר, שהדם שזורם בעורקיה הוא דם עתיק. של נשים פראיות רוקדות סביב למדורה, של חופש בין הרים ירוקים וצמחיהם המרפאים. אבל קסנדרה תמיד הרגישה כמקלקלת את שושלת החוזק. בילדותה הייתה רזה והקור של ערבות בוהמיה נהג לאיים על עצמותיה החשופות. אביה נפטר כשהייתה בת ארבע, והותיר אותה עם שני אחיה הגדולים ואימה אדומת השיער. קסנדרה מעולם לא בכתה על האבדה, גם אימה לא. היא הזכירה לה כל ערב מחדש את סיפורי משפחתם העתיקה, את האימהות הקדומות שלה, שעמדו איתנות כהר אל מול פראיות החיים. הן ידעו לשאוב אנרגיה מהחי והצומח, להשתמש בה, להתחבר אליה, ולרקוד את סיפור חייהן. הן היו כוהנות, דרואידיות, שהעבירו חוכמה בין דורות.אך אימה של קסנדרה מעולם לא טרחה ללמד אותה את חוכמת הדרואידים כשלעצמה, את התורה העתיקה. אולי לא ידעה אותה, אולי באיזשהו שלב, הרצף נקטע, נשכח. וקסנדרה מעולם לא שאלה. רק ידעה, שבעורקיה זורם דם כוהנת, או מכשפה. ומעולם לא הבינה מדוע ינשופים מאיימים על הוויתה, והלילה השחור שיורד על ולשוביצה, הוא אימתה. לימים כשפגשה את אנטוניו הוא שיקף לה את כוחו של הלילה. אותו לילה פראי ממנו נהגה לפחד, ולבסוף הפך לחלק מזהותה המתהווה.  

יום אחד שמעה קסנדרה את אימה קוראת לה אל חדר השינה הישן. אימה ישבה בנינוחות מסתורית בתוך החדר החשוך וחייכה אליה בעצב. "שבי", היא ציוותה. קסנדרה התיישבה מולה. "את לא ביתו של אביך". היא הכריזה מבלי להסתייג או לגמגם, והמשיכה לגולל את דבריה בפני מבטה הנצור של ביתה. "כלומר, את לא ביתו של מי שחשבת שהוא אביך. אביך האמיתי הוא דודך. האח של האיש אליו נישאתי. בליל נישואי, הוא נמלט אל העיר הגדולה ובאמתחתו מעט רכוש, כששמע שאני הרה כתוצאה ממפגשינו הסודיים. בתחילה הציע כי נברח שנינו, אך אני בחרתי להיות נאמנה לצו משפחתי, והוא נמלט כי לא יכול היה לשאת את הכאב. בעיר הגדולה פגש את גורלו, והתעשר בנסיבות לא ידועות, קרוב לוודאי שהן מפוקפקות. הוא מעולם לא נישא לאחרת. ליבו נשאר נאמן לי. כל כמה חודשים דאג לשאול לשלומך במכתב חסוי שהעביר אליי בעזרת קשריו הרבים. לפני כחודש נשלח אלי מכתב בו הוא מבשר לי שנשארו לו ימים אחדים לחיות. הוא לא פירט על סוג המחלה שאוחזת בו. הבהיר שהוא מודע למצבו מזה כמה חודשים. ולא רצה לעדכן אותי בו מפני שחשש שאגיע לעיר לחפש אותו. אביך רואה בך את היורשת החוקית שלו. כך כתב בירושה. כל הונו שייך לך עתה. ארזי את בגדייך, ואת שרשרת העורב העתיקה. גורלך ממתין לך. קסנדרה, זכרי את דבריי. את חופשיה. תמיד חופשיה".

חמש שנים עברו מאז היום בו שלחה אותי אמי אל העיר הגדולה. אל פראג הקסומה. העיר בעלת מאות הצריחים המחודדים. מבני האבן העצומים והחדים עמדו בניגוד מכאיב אל שטחי הפרא האינסופיים מהם צמחתי ובהם נולדתי. ובכל זאת, נפלתי אל בין כתלי הקסם והאגדה. אל מופע מסחרר של החברה הגבוהה בפראג המתועשת וההומה.

בתור תושבת חדשה בעיר הגדולה, חברה מסקרנת ומנודה שחגה כרוח רפאים בין חוגי החברה הגבוהה, הייתי נושא שיחה לוהט. נתקלתי ללא הרף בגברות מהודרות וממורמרות שהתלחשו וריכלו עליי. לא קשה היה לנחש מה סיננו מבין שיניהן. הבת הממזרה של לנגר העשיר. הסוחר הבודד, יש לו בת? אכן, יש שמועות שאימה היא כפרייה פשוטה. לנערה קוראים קסנדרה. מדוע היא לא נישאת לגבר? כיצד היא מתנהלת לבד בעיר הגדולה, עם ההון הרב והנכסים שהוריש לה אביה? אישה לא יודעת להתעסק בנושאים כאלה. עליה למצוא גבר שיהיה לה לבעל לפני שתגרום לקריסת האימפריה שאביה בנה.

יותר מכל אהבתי את מאלה סטראנה. לטייל בה ולאבוד אל תוך שכונה שהדיפה ניחוח נשי אכזרי. בין המרצפות המושחרות, וכנסיית מיקולוש הקדוש. הייתי בודדה, אדומת שיער בתוך ההמולה. כיום, במבט לאחור, אני מזלזלת בילדה שהייתי. מפוחדת, זרה ושבורה. חיפשתי אל מי לפנות, במי להיתמך. במקום להבין את העוצמה שבקיום החופשי שלי, הנודד, הנוטש, הנטוש. כל מה שיש לו לאדם, זה הוא עצמו. הוא עצמו והרוח הגדולה שנושבת בתוכו. ואם יתיישב, ואם יתקרקע בין קירות או חוקים, יתנוון אל תוך מכאניות שוחקת של חיים לא חיים.

את אנטוניו פגשתי ביום בו השמש הבהירה הגיחה בניגוד גמור אל השחור האפל שציפה את כנסיית מיקולוש, ידידי הנוצרי. אנטוניו ישב ברוב הדר בבית הקפה שבמרכז הכיכר. בו ישבתי גם אני. כרכרתו המתינה לו בקרבת מקום, סימנה אותו כרוזן מוכר ובעל כוח. שהכל דומם סביבו. שהכל מחכה לו. גם סדרי עולם משתנים בהתאם להנעת מחוגי שעונו. שעונו הנשמתי, השעון האסטרולוגי במגדל השעון הזקוף של פראג, הורה: ירח בעקרב ושמש בסרטן.(אמא לימדה אותי לקרוא מעט בכוכבים, ואני למדתי את עצמי לקרוא בקלפים.)

אנטוניו נעץ את מבטו הכהה בי. אנטוניו כולו היה כהה כמו מאלה סטראנה. כמו הלילה הפראי בערבות בוהמיה שנהג לנקב את ריאותיי. אנטוניו גם הוא ניקב את נשמתי במבטו הננעץ. הוא סימן לי להתיישב ליד שולחנו. לעזוב את מקומי שלי. ואני כלל לא רציתי, אבל חששתי, אז נשמעתי. ובעודי מתהלכת אל עבר שולחנו שנאתי את עצמי. קסנדרה, את, לא זקוקה לשום חיבור עם המין הגברי. את עצמאית, ונכסייך צריכים להשמר באמתחתך ולא להילקח על ידי עוד נחש בעל הון שצד את קיומם של אחרים. מה את עושה? נלכדת אל תוך תחבולה זולה, מתמגנטת כעש אל עבר עששית. ויודעת מראש את גורלך הקרב לצד האדם המרקיב וההדור שקורא לך אל שולחנו. התיישבתי לידו. "מה שמך?" שאל, ועניתי, "קסנדרה". הוא חייך. לפתע נגלתה אליי תמימות ילדית שנחשפה ברווח הזעיר בין שיניו לשפתו התחתונה. תמימות נשכחת שהבזיקה במבטו. אך מיד לאחר מכן נידמה היה לי שחזיתי באשליה אופטית, שכן, הרוזן המרתיע הוריד במחווה את כובעו, והכריז במין אכזריות מסתננת, שהוא "בנו של רוזן אמיליה-רומנאה."רגע לאחר מכן החזיר את המגבעת אל ראשו והמשיך בהצגה, התנסחותו הייתה ממולחת ומנוהלת "ואמנם, חבל שהצגתי את עצמי ראשית כבנו של אבי. מוצאי כבן אצולה איטלקי אינו רלוונטי כרגע לחיי היום יום שלי. על אף שכולם מתעקשים לקרוא לי רוזן, אני הרי איני רוזן. וכל זהותי חתוכה ומשוסעת, אני איש התעשייה המתפתחת, אנטוניו מאזארטי" גילוי לב עמוק ורגשי היה נשק ברור של משיכת הקורבן אל זירת הציד. הנה אני אנטוניו מזאראטי, חושף בפניך בכמה מילים נוקבות, את סודות מערכת העיכול הנפשית שלי. עכשיו לעולם אהיה חסין בפניך, מפני שאני, מודע לכל שבב שמרכיב את מהותי הנסתרת, ועדיין...אשמע לך כמי שמניח את ליבו על מזבח ההכרות הראשונית, על שולחן בית קפה בכיכר, וכך אסתמן כאדם כנה ורגיש. הבטתי בו בחקרנות, כמי שמסרבת לקנות את הסחורה שניסו למכור לה. הוא לא נעשה נבוך מכך. הוא המשיך בהצגה. הציע לי עוגת דובדבנים שבית הקפה מצטיין בהכנתה. ותיאר לי כיצד היא נימוחה בפה ומענגת את החיך ומשסעת את הלשון במתיקות נוקבת וסוכר מאדים. הוא הגעיל אותי. ובו בזמן לא יכולתי שלא להמשיך להימצא בקרבתו. כמו אדם שמתעניין ובו זמנית נדחה על ידי גופה מרקיבה, או פצע פתוח. אנטוניו היה כולו פצע פתוח.