משקפיים ורודים- לבמת הדיון של נורית ליברמן

משקפיים וְרוּדִים/עידית אורדן

מתכוננת לצאת לעיר

לובשת חולצה פרחונית עם ניחוח פרחים

ומכנסיים כחולים כְּיָם ושמים.

מרכיבה משקפים עם עדשות בצבע ורוד

עטופה בצבעים שמחים.

יוצאת לי לרחוב

ודרך משקפיי אני רואה -

אנשים ברחוב  מחייכים ולוחצים ידיים

אומרים זה לזה שלום.

על הכביש מכוניות עוצרות לפני מעבר חצייה

ונהגים אדיבים מחייכים,

 מנופפים ידיהם לשלום

 לחוצים את הכביש.

נהגים חדלו להשמיע צופריהם כל העת

ונתנו במה לציפורים לצייץ ולזמר כעת

 ולהנעים את האוזן.

מסביב לשולחן בבית הקפה

יושבים  שניים

אחד יוצא רוסיה ואחד יוצא אתיופיה

והם צוחקים וצוהלים ,מנהלים שיחה ביחד.

מסביב  לשולחן אחר

אני מבחינה בבחורים ערבים  וישראלים

כשהתקרבתי אליהם ושאלתי אם מותר להצטרף

כולם אמרו: "בואי הצטרפי אלינו בשמחה."

אחד הישראלים סיפר שעד לא מזמן

לא הסכים לדבר עם ערבים

אך גילה שיש ערבים נחמדים וטובים

והוא החליט להתחבר איתם.

הם גם ספרו שהם  משתמשים בהרבה הומור.

כשהם שוחחו והתווכחו על המצב בארץ

איש הקשיב לרעהו בסובלנות.

והשיחה קלחה בעיניים מחייכות.

בבית הקפה פתאום נתקלתי בסלסלה יפה

ובתוכה המון  טלפונים ניידים

כל אורח שנכנס לבית הקפה

מניח  בסלסלה את הטלפון שלו.

אילו חוקי בית הקפה.

וראו פלא, אנשים מדברים איש עם רעיו.

עוד דברים רבים  "משונים"

ראיתי דרך משקפיי הורודים.

אולי יום אחד אסיר את משקפיי

ואראה אותם דברים במציאות.