היפה והחנון 8

לא עוברת דקה ופתאום מיכלי וטל שומעות מהחלון קולות של מהומה.

מיכלי מתקרבת אל החלון ועמה טל, הן רואות את מה שהולך ליד הסופר.

בואי הנה, את חייבת להביא את המצלמה ולצלם מה שהולך שם, משהו בנזונה לסרט, קולטת טל את הסיטואציה.

המצלמה פה, מיכלי מחפשת במבט שלה את המצלמה ומרכיבה אותה. טל זורקת עליה מכנסיים קצר וחולצת טריקו ושמה גם נעלי עקב, את הראשונים שעולים לה.

הן יוצאות מהבית, נועלות אותו היטב ורצות אל השופרסל.

כמה אזרחים מקיפים פועל פלסטיני שעובד בסופר ובמקרה יצא החוצה לזרוק ארגזי קרטון, חלקם קוראים לעברו קריאות כמו 'רוצח' או 'מחבל'

והוא מצידו מנסה לשמור על השקט, להנמיך פרופיל. בחור נמוך, כהה, עם שפם דק.

שמישהו יביא משטרה, אומר איזה אזרח מבוגר עם סל פלסטיק.

מיכלי מקרבת את המצלמה לעבר טל שמתקרבת אל הפועל ומנסה להבין על מה המהומה.

עזבו אותו, מה יש לכם ממנו, היא קוראת קצת בקול מתנגן כזה.

מה יש ממנו? אולי יש לו סכין? את איתו? אומר תלמיד בית ספר עם ילקוט על הגב והסקרנות שלו עוברת ללבוש המינימלי של טל.

שילך להזדיין שם בעזה עם כל המחבלים, צועק ערס שנראה בן ארבעים, שלובש חולצה צבעונית. שאלוהים ישפוך על כולם חומצה וישרוף אותם.

מה יש לך ממנו, מה  הוא עשה לך רע? קוראת טל.

מה את יודעת מהחיים שלך, אשכנזיה, גרה כאן בשכונה המכובדת הזו, בטח לא יודעת מה זה לגור עם שישה אחים בחדר אחד כמוני, אני באתי מעיראק, אני מכיר את הערבים כבר משם, את גרה כאן ומדברת בצורה עדינה, את לא יודעת איפה את חיה, אז שקט.

אני לא אשתוק, למה שאשתוק, זו מדינה חופשית, מנפנפת טל בידיה, מנסה לשוות לקול שלה גוון קצת קשוח, אבל זה לא יוצא לה.

תסתמי את הפה, מתלבשת כמו זונה. הוא מנפנף בידיים ומתרחק בהמשך הרחוב.

מהסופר מגיע המנהל, מתנשף, הוא מביט במתרחש.

מה יש לכם אתם? תתפזרו, יאללה תתפזרו, הוא עובד שלי כבר עשר שנים, זה אדם שמפרנס משפחה, בחור עדין, אפילו לא נוגע בזבוב..

בוא עלי, תיכנס תיכנס, צריך לסדר את הביצים.

תיזהר שלא יוציא עליך סכין, צועקת אישה היסטרית.

בדיוק מגיעים כמה שוטרי סיור, הם מפזרים את הקהל הקטן ומבקשים תעודות ורישיון עבודה בישראל.

עלי מושך בכתפיו.

המנהל של החנות נעלם מאחורי הדלת

אחרי כמה דקות יוצא עם תעודה כחולה מנייר, מקופלת לארבע

השוטרים מביטים בה ואומרים "ג'בלייה" ומוסיפים שזה פג תוקף ושהפועל עלי צריך להיות עוד שעה וחצי בעזה, אחרת יבלה את הזמן במעצר.

אני לא לוקח אותו, מתנער מנהל הסופר מאחריות, ולוחש כמה מילים לעלי.

למה לא תיקח אותו? זאת האחריות שלך, מתריסה טל

למה? יש לי יום עבודה לסדר, למה? אולי את תקחי אותו לבית שלך?

שני שוטרי הסיור עדיין עומדים ליד עלי. שלא ינסה משהו, חס וחלילה

אני לוקחת אותו, מתערבת טל

את בטוחה? שואל אחד השוטרים, את נראית בחורה עדינה, שלא ינסה לעשות לך משהו בדרך

גם הוא בחור עדין, לא כזה שיעשה צרות, היא אומרת ברכות.

הרבה היו עדינים ובסוף תקעו סכין, אומר אותו שוטר.

ההתעללות בהם, זו שגרמה את הסכינים.

יש משהו בנועם של הדברים שאומרת טל, ואולי זו האינטונציה הצפונית, שגורמת לשוטר לחייך.

טוב אין ברירה, אז מביאים את אלישע אל האוטו, טל נוהגת ומיכלי מצלמת בדרך, עלי אומר שוכראן חמש עשרה פעם וגם מסכים להצטלם.

האוטו מחליק לנתיבי איילון ישר אל כביש החוף, בדרך דרומה, אל מחסום ארז.

אלישע מנסה להיזכר במשהו, אבל ידה המלטפת של טל מבלבלת אותו.

אז תגיד, עלי, מאיפה המשפחה שלך במקור? שואלת טל.

במקור מכפר זרנוגה, על יד רחובות, הוא עונה בעברית ממובטאת, גירשו אותנו משם בארבעים ושמונה.

זה היה כפר עוין או כפר של שלום?

בטח שכפר של שלום. אנחנו ורחובות היינו ככה, הוא מראה בשתי אצבעותיו. הוא מביט בנערה המוזרה והאמפתית.

נו טוב, טוב שיש אנשים טובים.

ואיפה אתה גר עכשיו? שואלת

אני גר בג'בליה, בבית של בלוקים ופח הדרך היא שביל של בוץ שבחורף הוא שלולית גדולה ובוץ. עכברים בגודל של חתול מסתובבים לנו על הגוף בלילה. אנחנו ישנים על מזרונים, אבל השבח לאל, יש לחם להביא לבית.

השתתפת באינתיפאדה?

לא, אני לא, יש לי שני ילדים קטנים, צריך להביא פרנסה הבייתה, לא לעשות שטויות.

ואיך זה לעבור במחסום ארז?

לפעמים קל אבל פעמים יש חיילים, ילדים, מציקים, עושים שטויות, פעם עבר חייל אחד נתן לי סטירה ככה סתם.

ומה היית רוצה לעשות? מה אתה רוצה שיהיה בעזה?

הייתי רוצה שלום, אינשאללה, שתהיה לנו המדינה שלנו, פלסתין, וגם יום אחד לחזור לבית שאבא שלי נולד.

אני אגיד לך, אני חושבת שהרוצח של הלנה ראפ בבת ים, מה שהיה עכשיו גדל כמוך בתנאים האיומים האלו. אתה היית עושה את אותו הדבר?

לא יודע, אומר עלי ומסתגר בתוך עצמו, אבל לא הייתי רוצה שיהיה עוצר שאי אפשר לצאת ולקנות מזון ולבקר קרובי משפחה, ולא רוצה מתנחלים שהיישובים שלהם יביאו צבא וכוחות ביטחון להציק לנו.

ומה אתה אומר על מנהל הסופר שלא רצה לקחת אותך הבייתה, אתה תמשיך לעבוד שם?

אני ימשיך לעבוד, אין לי ברירה. צריך לחם בבית

השיחה נמשכת. אלישע נזכר במשהו ושואל:

יש כאלו שעובדים בהתנחלויות של הרצועה? בגוש קטיף?

כן, אלה שגרים באזור חאן יונס, עובדים שם בחממות

ואיך השכר? ואיך מתייחסים אליהם?

סיפרו לי שמקבלים שכר טוב, אבל יש מתנחלים שתמיד מכוונים אליהם את הנשק, כדי להציק.

לאחר שעה של נהיגה נעצר האוטו ליד מחסום ארז, השמיים של תחילת הקיץ חמים ומהבילים. עלי קד קידה של תודה ונעלם בין המתרסים של הצבא. כמה חיילים צעירים עוברים בדרך לרצועה, כומתה של גולני.

טוב, אם אנחנו כבר כאן, אומרת טל, יש כאן שק"מ, בטח הם לא ממהרים, אז בואי נראיין איזה חייל.

הן ניגשות לאיזה חייל שיושב בשק"מ ואוכל בורקס, כומתה על הכותפת, גולני. הוא מנעים לו נעימה של זמר מזרחי

באוטו שחונה במגרש החניה ישן אלישע שנת ישרים. האירועים האחרונים יותר מידי בשבילו

האמת שמאז שאלישע התייתם מן ההורים שלו הוא לא זכה מעולם ליחס טוב כזה. בקרוואן עם הסבא לא היה מיזוג אוויר. סבא היה שתקן, כמעט לא דיבר

אולי בגלל שהיה ניצול שואה. הארוחות היו דלות וחסרות טעם. מה שגם היה בישיבה, שם זכה להצקות.

למרות שהזיכרון שלו לא חזר אחרי המכה בראש, הוא הרגיש טוב מאוד בתנאים החדשים. משהו במוח שלו אמר שהכל בסדר כאן, שכיף לו. גם אוכל טעים, גם דירה מצוינת, גם מיטה נוחה, וגם אישה שאומרת שהיא חברה שלו. והוא לומד לאהוב אותה.

אנחנו מכינות סרט על המצב, רוצות לראיין אותך, מציעה טל לחייל שממשיך לזמזם את הנעימה הזו במן קול מעובה

ההוא מסתכל על טל והמבט שלו נעשה רעב

כוסית, בטח מותק, מה שתרצי.

איזה מוזיקה אתה מזמזם?

אה, זה עופר לוי. הוא צוחק ושר כמה שורות.

מאיפה אתה?

אני מאור יהודה, עונה, השם שלי מיקי. תגידי, את לא מצפון תל אביב? את נשמעת כמו צפונית...

כן, אני משם, היא מצחקקת, תגיד, כאילו, מה אתה אומר על רצועת עזה ועל המצב? שואלת

אני אומר שצריך לשרוף אותם, כהנא מה שאמר עליהם הוא צדק. רק רצח הם מביאים, סכינים, פיגועים. אנחנו נותנים להם עבודה והם נותנים לנו מוות.

טל משנה גישה: מיקי, תגיד, חשבת פעם שהם בני אדם כמונו, שרק מבקשים את הזכויות שלהם?

אלה בני אדם? אלה זבל! נראים כמו זבל ומתנהגים ככה.

חשבת על זה שיש לנו אחריות למה שקורה להם עכשיו, לזה שחלקם חיים במחנות פליטים כמה דורות, בבוץ, בחום, בבתי פח ובלוקים?

אין אחריות, זה מה שהם בחרו. המנהיגים שלהם בחרו במלחמה, הם קיבלו מלחמה. וכל עוד הם ימשיכו לפגוע בנו, הם יאכלו אותה.

מה אתה מציע? התקרבה אליו טל צעד נוסף

אני מציע כמו שהרב כהנא אמר, להעלות אותם על משאיות לירדן, למצרים, שילכו לאחים שלהם שמה.

וכמה מהחיילים שלך בכוח חושבים כמוך?

כולם חושבים ככה, אמר, חוץ מהקצין שלנו שאומר שיש פקודות על הדף ויש פקודות בשטח.

מה זה אומר? חייכה טל

שיש פקודות שאוסרות ירי של כדורי גומי ופיזור הפגנות, אבל אנחנו שמים פס, אנחנו עושים מה בראש שלנו אם צריך. נכנסים לבתים, שוברים דלתות, מרביצים לכל מי שזז. ושילכו להזדיין.

מה זאת אומרת לכל מי שזז? חידדה טל את השאלה

כלומר, לזקנים, לנשים. אני פעם שמתי, יחד עם חבר שלי נחום, רימון עשן וזרקתי אותו לחלון של בית. היית צריכה לראות איך האנשים יצאו משם כמו עכברים.

חייל אחר, גם הוא גולנצ'יק נעצר על ידו ומספר:

זה עוד כלום, פעם אחת מכונית לא רצתה לעצור לנו, אנחנו ריססנו אותה באש. חשבנו שזה מחבלים, אבל זו הייתה משפחה שלמה. אבא אמא ובן. הלכו כולם.

מה השם שלך?

אני שלומי, מקרית גת.

אתה חושב שזה עצוב?

לא עצוב, שילכו כפרה על הלנה ראפ.

מה אתה אומר, שלומי על ההתנחלויות כאן ברצועת עזה, כלומר על גוש קטיף?

זה טוב, מצידי שיבנו התנחלויות גם באמצע ג'בליה ויזרקו את הכלבים האלה לכל הארצות. אין לי רחמים עליהם, יש להם עשרים ומשהו מדינות.

האם אתה חושב, ממשיכה טל, שאנו בתור עם שעבר שואה, צריך לעולל רע לעמים אחרים?

הם בחרו באלימות נגדנו! לא אנחנו התחלנו את הסכסוך הזה, אז שיאכלו קצוץ ושיקפוץ העולם.

.

טל ומיכלי חוזרות לאוטו.

יש פה בנזונה של חומר, אומרת טל.

אבל דבר אחד, בגלל שמדובר בחיילים, תצטרכי לצנזר שמות, יעשו לנו צרות עם הצנזורה. מעירה מיכלי.

הן מעירות את אלישע. הוא פוקח עין ומחייך

ועכשיו לאן? שואלת מיכלי ותולה עיניים בטל שנושמת עמוק כדי להכיל את מה ששמעה.

היום עוד צעיר, נקפוץ לחוף זיקים. יאללה לים, גלים, כיף.

לא הבאתי בגד ים, גם לו אין. היא מצביעה עליו

היי, מי צריך בגד ים... מצחקקת טל ומוסיפה שצריך לקנות פירות.