אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 146 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 5/12/1983
תקציר עיקרי: חולה על ספרים, נופי הארץ, נס קפה ושינה עד מאוחר בבקרים גשומים וחורפיים. מחזיק בדעה שחלומות הם לפעמים המקור הטוב ביותר לסיפורים... גם אם הם גובלים בביזאריות.כתיבה עבורי היא הנאה, יעוד ולפעמים אקסטזה שאין כדוגמתה: אמברוזיה של המילה הכתובה.אז שיהיה בתיאבון.
E-Mail:
ICQ:
491121731
אזור מגורים: חדרה
תאריך כניסה אחרון:
13/09/2018 19:57:36

נושא: שיעורים קדומים .

 
העלתה לדיון:
מרים מעטו.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
הירח האדום - אלון אשתר סיפורים (13/9/2018-20:07) 233 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 

 


היה להם מנהג להיפגש פעם בשבוע – ואז פעם בחודש, ואחר כך פעם בשנה – בפאב "הירח האדום".

     זה היה מקום שהמודרניות לא ביקרה בו, כמדומה. הקירות היו מצופים לכה מבהיקה ומכל מקום הזדחל ענן סיגריות. המקום היה אפלולי כסרט פילם נואר. קהל הלקוחות הורכב ממהמרים זעירים, גרושים, הרפתקנים ואנשים שייאוש הוא דרך חיים עבורם.

     הם היו ארבעה, בהתחלה. לני היה הבוגר מכולם, זה שעשה הכל ראשון – גלגול מריחואנה, שהות קצרה בכלא, רומן עם אישה נשואה. קולו היה גבוה ומהיר, מתעלה מעל כולם, מנסר, חותך, מלגלג. אי אפשר היה להתעלם ממנו.

     רוברט היה פחות קולני. הוא היה צעיר מלני בחודשיים בלבד, אך נראה תמיד שהתאמץ להדביק אותו, לשווא. היה לו אופי של אדם שדבק במטרה ושלא ייסוג ממנה גם אם איבדה את טעמה בעיניו. לכן היה נשוי כעת לאישה מרירה ושתלטנית וגידל ילד מרדני שהפרעת קשב היא הקטנה בצרותיו. הוא שתה ועישן יותר מכולם, ולחייו היו אדומות כליצן שהגזים באיפור.

     גארת לעומתו מעולם לא נגע בסיגריות. הוא העדיף מקטרות. הוא היה סנוב לא קטן, ונהג תדיר להשוויץ בידע שלו בדבר אישים נודעים, עובדות פיקנטיות והסטוריה עתיקה. תמיד לבש בולרו שחור מעל חולצה לבנה נקייה ומעומלנת, וגידל שפם שחור מסולסל לתפארת שטיפח בקפידה. נוהגו זה הפך אותו לנושא לבדיחות והלצות לא מעטות, אבל הוא התעלם מהן. הוא הצטרף לחבורה, לדבריו, "כדי לחקור את מניעיכם וחייכם, בני אנוש אומללים שלי", בצירוף קריצה משועשעת, מלאת אירוניה ובוז עצמי, במידה שווה.

     ג'רי היה טיפוס עממי יותר. הוא אהב נשים ומכוניות מהירות (ואם אפשר אז יחד), ולא היה מזון שסירב לאכול, אפילו אם היה עבש ומיובש כזקנה כפרית. הוא שתה לא פחות מרוברט, אבל אצלו היה זה מתוך הנאה לשמה. בהתחלה, לפחות.

     הצלע החמישית בחבורה היה סם, המוזג הראשי (ושנים מאוחר יותר, כשהדלדלו הלקוחות, היחיד). הוא היה גבר צנום ותמיר. עיניו היו שקועות עמוק בארובותיהן וגבותיו דקיקות כל כך שקשה היה לראותן. את מלאכתו עשה בדממה יעילה וקפדנית, כלבו השעיר – כולם כינו אותו מוֹרְט - רובץ לרגליו כפסל שכוח מלב, ראשו רכון על הרצפה בעייפות ואפו רוטט כשרוי בחלום בהקיץ.

     סם חגר סינר שחור ומגבת נצחית היתה תלויה על כתפו, מוכן תמיד להבריק ולצחצח. הוא היה שתקן, כדי כך שבתחילה חשבו אותו לאילם, וקולו היה נמוך וצרוד קלות, כאילו הוא מצוי באופן קבוע על סף הצטננות.

     הם נהגו להיפגש באותו מקום מאז התיר להם החוק לשתות ולהשתכר, חבורה מוזרה שהתוודעה לעצמה בזכות השילוב האקראי של אלכוהול, פחד מבדידות ותחושת האחווה השמורה לבישי מזל.

     נושאי השיחה שלהם, לא משנה לאלו כיוונים פנו, התנקזו בסופו של דבר לשילוש הקדוש – הומור (לני), סיפורים מעניינים (גארת) וסקס (כולם). תמיד שתו יחדיו, מטילים מטבע כדי לקבוע מי ישלם, רבים ברוח טובה על כנף העוף האחרונה ונאחזים ככל יכולתם בשעות הללו שבילו יחדיו תחת הירח.

 

השנים חלפו. שינויים באו והלכו, אופנות נולדו והתפגרו, אבל "הירח האדום" נותר כשהיה, אף שכמה מלקוחותיו מתו או החליטו להתפכח. להם לא היה אכפת -  ממילא הם היו שקועים רק בעצמם ובבעיותיהם האישיות.

     עם הזמן, הבדיחות הלכו והתמעטו, או ספגו מנה ניכרת של ציניות ומרירות. גארת התגרש פעמיים, ואחר כך שקע במאבק משפטי עיקש ומתיש כנגד שותפו לעסקים. לני איבד את ביתו בשורה של בתי קזינו רצחניים ונאלץ להסתמך על רחמנותם של ידידיו ושל בתי תמחוי. רוברט היה היחיד שנותר נשוי, והאומלל מכולם בשל כך. שערו החל לנשור עוד בטרם הגיע לגיל 40, ובטנו תפחה כבלון הליום. לא, זה לא מה שאיחל לעצמו, אין ספק. ג'רי ננטש על ידי חברתו האחרונה, ונהג להתנחם במירוצי מכוניות ובשיפוץ המוסטנג הישנה שלו. החיים היו אפורים כשלולית, השתקפות מעוותת ומסורסת של חלומותיהם.

     הם לא הצליחו להיזכר מי מהם הציע את הרעיון למשחק. היה דומה שהוא תוצאה של משקאות רבים מדי והקשבה בלתי נסבלת לתקתוקו הנצחי של השעון. אחד מהם תהה, אחרי שבע בירות ושלושה הפסדים בפוקר, ממה יותר סביר שימות – מנסיבות הקשורות  בהתקף לב או באסון טבע. הדבר הוביל מיד לשורה של בדיחות גרדום, אבל לאחר כמה דקות, השתררה שתיקה מוזרה וכולם נפנו להרהר ברעיון ביתר רצינות.

     ואז מישהו אחר הפר את הדממה באמירה שזה דווקא דבר די מעניין לחשוב עליו. האווירה המבודחת התחלפה בדיונים פילוסופיים מסובכים ומפותלים, שאותם הוביל גארת בלהט, ומשם לג'רי שנאבק להפסיק את שטף המלל הקדחתני. ואז עלה הרעיון. היה זה כאילו התנסח מעצמו, בלי שיהיה צורך לתכנן אותו או לעבד אותו. הבעלות עליו הייתה קולקטיבית, חשאית, כזקן המוסר סוד לפני צניחתו לעולם האופל.

     בואו נהמר על כך, אמר המציע. סיבת המוות העתידית שלנו. נהמר ממה כל אחד אחר ימות. כל מה שנצטרך לעשות אחר כך הוא לחכות ולראות אם צדקנו.

     וכך זה נולד. כל אחד מהם העלה סיבת מוות אפשרית החביבה עליו והניח סכום מסוים. בכל שנה הם היו נפגשים שוב, ואם המהומר עדיין היה חי, המהמר הוסיף 5% לסכום שהניח. זה היה שעשוע לא מזיק, אף שהעלה בהם מחשבות שלדיות שליוו אותם בלילות קרים וארוכים לאין מספר. האחרון שיישאר בחיים, התלוצצו, יזכה בכל הכסף.

     השנים המשיכו לחלוף, חומקות מאחיזתם הרופפת. הבעלים של הפאב פרש, או מת, וזה היה אותו הדבר מבחינתם. עתה ניהל אותו סם, שקמטים נוספים נחרצו במצחו הגבוה. שערו המפואר של לני הידלדל, והוא החל מרכיב משקפיים. ג'רי הקדים לישון בכל ערב, פרט למפגש השנתי עם חבריו הוותיקים. בדרך כלל היה נרדם מול הטלוויזיה, בקבוק בירה ריק אחוז בידו. גארת החל להסתובב עם מקל הליכה, אף שנהג לתרץ זאת כעוד סימן לאופיו האזוטרי. אבל הוא לא שיטה באיש. רוברט נהיה רטנוני מתמיד, ונטה על פי רוב להעסיק את שפתיו בבקבוק המשקה הקרוב. העולם השתנה, והם לא אהבו את זה. יותר מדי רועש, יותר מדי תזזיתי. החבורה שלהם היתה המגן היחיד בפני מה שבחוץ.

     ערב אחד הם הזמינו את סם לשבת איתם. הם לא ידעו מה הניע אותם לכך -  אולי התרוקנותו המוחלטת של הפאב, או היללות האומללות שפלט מדי פעם הכלב, שהיו ממיסות גם לב של רוצח שכיר. סם היה אחד מהם, אחרי הכל – אדם מזדקן שהפנה את גבו לעולם.

     הוא הצטרף אליהם, אף שגם עתה לא הכביר במילים ונמנע מלהישיר מבט, כאילו סודות ממתינים על סף פיו להימלט ולעשות שמות בסביבתו. לא היה להם נעים במיוחד במחיצתו -  הוא הדיף ריח חזק של פרג וחומץ – אבל לא יכלו לחזור בהם. אם יעליבו אותו, איפה לכל הרוחות יהיה להם מקום ראוי לשתות בו? לכן סבלו אותו בשתיקה.

     הם המשיכו להמר על סיבות מותם. באחד המפגשים הציע גארת - ששערו הלבין כליל ועיניו נזקקו לחיבוקם של משקפי קרן – שישנו במקצת את המשחק. הפעם, הם יהמרו על סיבת המוות שלהם עצמם. הם יקימו חשבון משותף, ובו יכנסו את הסכומים שיניחו. כמובן שאם יצדקו, הם לא יהיו בחיים כדי ליהנות מהניצחון; אבל הפרס של האחרון שיאריך ימים יהיה כל עזבונם של חבריו. זה היה רעיון מטורף ומקאברי לגמרי, אבל הם נעתרו לו בשמחה. חייהם האמיתיים היו ריקים ומשמימים; המשחק הזה הציף אותם בהתרוממות רוח של זה הדוהר במדבר נטוש לאור ירח.

     ערב אחד, גארת, אזוטרי כתמיד, הניח על השולחן כדור משונה, עשוי עץ ישן. חריצים התפתלו לאורכו ולרוחבו כמו גבולות בין מדינות, וביניהם ים של אותיות שהצטופפו זו לצד זו. סביב מרכז הכדור היה חישוק ברזל שתפקידו לא ברור.

     קיבלתי את זה מצוענייה זקנה, לפני כמה שנים, אמר להם. עסקת חליפין שהייתי מעדיף לשכוח. היא מלמלה כמה דברים על הכוח של הכדור הזה, אבל לא הקשבתי לה. עד שניסיתי אותו בעצמי. הוא מגיב למחשבות ולרגשות. שימו לב. בכל אופן, ידידיי, זה מה שיעזור לנו להשלים את ההימור. כל אחד מאיתנו אוחז בכדור ומסובב את החישוק הזה באמצע. תחשבו על מוות, בסדר? ארון מתים, קבר פתוח, שלדים מהלכים.

     ומה אז? שאל לני.

     גארת רק חייך. אתם כבר תראו, אמר.

     לני התנדב להיות הראשון. הוא לפת את החישוק ביד אחת ואת הכדור ביד שנייה וסובב אותו. לנגד עיניהם המשתאות, החלו האותיות לנוע על פני העץ. רובן נסוגו לעבר חלקו התחתון של הכדור, כאילו זהו שעון חול, ורק עשר נשארו על הדופן העגולה. הן הסתדרו זו לצד זו, כך שניתן היה לקרוא את דברן בבירור:

     תאונת דרכים

     נשיפות מופתעות ומבוהלות נשמעו סביב השולחן.

     זה חייב להיות איזה טריק, אמר ג'רי בספקנות. אולי איזה מנגנון בפנים.

     רוצה לפרק אותו ולבדוק? שאל לני בעוקצנות. ואחר כך גארת יפרק אותך!

     זה עושה לי צמרמורת, אמר רוברט בשקט.

     גארת חייך כקוסם ביריד. רוצים להמשיך?

     הם החליפו מבטים זה עם זה.

     רוברט משך לבסוף בכתפיו. אני שתוי מכדי שיזיז לי יותר מדי מכדור עץ מחורבן, אמר. קדימה, תעביר אותו הלאה.

     רוברט היה הבא בתור. האותיות שוב הסתחררו למגעו, התנגשו, התרחקו. המילה הייתה כעת סרטן.

     מחלת ההמונים, אמר ג'רי כמתלוצץ, אבל קולו רעד במקצת.

     ג'רי נידון, כך לפי הכדור המסתורי, למוות מידי אישה (מתאים לי, לא? אמר בחיוך מריר).

     ולסם נועד מוות מידי חבר. נראה שהוא היחיד שהקסם המוזר לא משפיע עליו. פניו היו חסרות הבעה כספינקס. רק ריסיו רטטו קלות, מחווה שנראתה נשית, משום מה.

     גארת היה האחרון לסובב את חישוק הברזל – והמוות שצפן עבורו היה שריפה.

     מה זה צריך להיות? שאל רוברט באי נוחות. לוח אויז'ה של העתיד?

     גארת רק ליטף את הכדור, מחשבותיו רחוקות משם.

     אז גמרנו? שאל לני. כל אחד מסכים עם מה שהדבר הזה נתן לו?

     ג'רי הנהן, וכך גם לני. רוברט פלט כן קצר. סם הניע את גבותיו קלות לאות חיוב.

     גארת הניח את הכדור במרכז השולחן. האותיות שבו והיו לבליל חסר פשר של צורות מפוזרות באקראי.

     גמרנו, אמר בחיוך מתוח.

    לאחר מכן חתמו איש בתורו על חוזה מנוסח היטב ונטול פירצות משפטיות.

    

הם היו נאמנים למשחק יותר משהיו נאמנים לנשותיהם, כפי שהעיר גארת באירוניה. האחרון שיישאר בחיים, יתעשר פי ארבע. בכל פעם שהניחו את "פדיון המוות" השנתי שלהם, היו עושים זאת בקריצה ובחיוך שקצותיו רועדים, כאילו טמנו רגלם בקבר מרצונם החופשי.

     עתה נותר רק להמתין ולראות מה יביא עימו העתיד.

 

לני מת ראשון, בחייו כמו במותו. חייב להקדים את כולם, התלוצצו השאר לאחר הלוויה. מכוניתו נמצאה מרוסקת למרגלות גשר שנסגר לפני שנים. המשטרה לא הצליחה לקבוע האם היתה זו תאונה או התאבדות. אך בכל זאת, תאונה. בדיוק כשם שהיה כתוב על הכדור, נוכחו החברים לדעת בתימהון. צירוף מקרים אסטרונומי, רטן רוברט.

     גארת היה השם הבא בגורל. הוא מת שנתיים אחריו. בגילו המתקדם ראייתו נחלשה ורגליו עייפו מלקחת אותו למקומות רחוקים וקרובים. העונג היחיד שנותר לו היה המקטרת.

     לילה אחד נרדם בכסאו כשהיא עוד דלוקה ומעלה עשן, והתגלגלה משפתיו על הנר שהחזיק על השידה במקום מנורה(הוא היה חסכוני כמו קבצן לפעמים). השריפה כילתה את מחצית מביתו ואותו עצמו לפני שהגיעו לשם הכבאים. צירוף מקרים, אמר רוברט בלוויה השנייה, מתוך אי אמון גלוי.

     החברים שנותרו בחיים החלו לתהות בינם לבין עצמם. היש כאן כוח חזק מהם? זה היה רק משחק, ובכל זאת... הם לא רצו להיזכר בלילה ההוא בפאב, כשהכדור האילם דמוי הירח חורץ גורלות בסיבוב קל. הם העדיפו להדחיק את מה שראו, לייחס זאת לזיכרון עקום ולשיכרות מיותרת.

     אבל בירכתי מוחם המקשיש והולך, שהיה חף מכל העמדת פנים חברתית, חשבו להם: זה אומר עוד כסף בשבילי, לא? אם אני אהיה זה שאשרוד. ממילא הקשר היחיד עם חבריהם היה במפגש השנתי, מה שהרחיק אותם זה מעל זה נוסף לשאר הטרדות הארציות, היומיומיות. המחשבה ליהנות ממעט רווחה כספית באחרית ימיהם היתה נעימה לפתע יותר משתייה בחברותא.

     רוברט היה השלישי. גילו אצלו סרטן בגרון. הוא כילה אותו בתוך פחות מחודשיים -  וזאת כיוון שכלל לא טרח להיאבק בו. אדרבה, נראה ששמח להיפטר מעולה של אשתו המפלצתית וילדיו התובעניים.

     כעת נותרו במשחק רק ג'רי וסם.

     ג'רי, לעומת רוברט, היה עיקש בדעתו להישאר בחיים. הסכום המשוער הלך והצטבר, כאוצרו של דרקון טולקיני. הוא השתוקק ליהנות ממנו באחריתו, לא להיות מושלך לבית אבות עלוב ולהיות נתון ליחסם הזדוני והמתעלל של אחים סמכותניים. לכן פרש כליל מחברת נשים, בזוכרו את סיבת המוות המיועדת לו. סבור היה שבאמצעות זהירות וקנאות יוכל להכשיל את אותו כוח מסתורי שחיסל את ידידיו לשעבר. הוא התנזר ממין לחלוטין -  גם ככה בגילו הנוכחי כבר היה זקן מדי לסקס. אבל כל אישה עלולה להיות מסוכנת. הוא ניתק כל קשר עם אחותו (שהיתה דמנטית ממילא, הבה נודה על האמת), הזמין אוכל רק דרך הטלפון, ואפילו הפסיק לצפות בטלוויזיה (אפשר לקבל התקף לב מצפייה באישה יפה – הוא ראה את זה באיזשהו סרט). וגם את החתולה שלו, אנאבל, מסר לאימוץ. שום נקבה משום סוג.

     אבל יש עדיין את סם, נזכר. והאם לא כתוב שסם אמור למות מידי חבר? ומי בכלל חבר שלו? אף אחד. אף אחד... חוץ ממני.

     המחשבה הייתה לא נעימה, אבל בלתי נמנעת. והיה לה קסם שחור מסוים, במיוחד אחרי שניתק עצמו מכל שביב של קשר אנושי. זו לא תהיה אבידה גדולה מדי. וזה לא יהיה קשה מדי.

     הוא נפגש איתו במועד השנתי הקבוע. לשולחן של החבורה הסבו כעת רק שני גברים זקנים, קירחים, מעופשים כנסורת הפזורה על הריצפה. והכלב, כמובן – שהיה קשיש אף יותר מהם, אבל סירב למות. עדיין. People are strange, הצהיר ג'ים מוריסון ממכונת התקליטים.

     הם החליפו ביניהם כמה ברכות ריקות מתוכן ושברי משפטים שהיו נחשבים לשיחה בעולמם של מגמגמים. ג'רי תכנן לחנוק את סם במגבת שתמיד הייתה על כתפו, גם כשישב לשתות כאיש פשוט. הוא הבטיח בינו לבינו  באלם שזה יהיה מהיר ולא מכאיב יותר מהנחוץ. ג'רי היה חזק, גם כשמרבית שיניו כבר לא היו שלו. וסם ממילא עשוי רק עצמות וריחות לא נעימים.

     אבל כשניסה לקום מהכיסא, לא הצליח. בטנו גרגרה בבחילה. הוא השפיל מבט למשקה, שהיה מר יותר מהרגיל, הבחין לפתע. ראשו התנדנד על כתפו כאבן כבדה, מכפיל ומשלש את סם. הוא נשא אליו מבט משתאה.

     הרעלת אותי? שאל.

     אכן, אמר סם, צופה בו בשלווה, ידיו שלובות בחיקו.

     אבל... אבל... ג'רי לא יכול לשאול למה; הוא ידע היטב למה. הוא קילל את עצמו חרש. חזהו התאבן, מקשה עליו לנשום. אבל – הפתק שלי אמר ש... שאמות מידי אישה!

     סם פישק את שפתיו למשהו דמוי חיוך. היתה זו הפעם הראשונה שראה אותו מחייך, בכל שנות היכרותם.

     שמי הוא סם, ג'רי. ולא קיצור של סמואל, אלא – סמנתה.

     ג'רי בהה בו מבלי להבין.

     סם התיר את כפתורי חולצתו באצבעות עדינות ודקות כידי גברת. שדיים שטוחים כמעט לחלוטין הציצו מתוכה, ללא שיער שכיסה את העור הלבן כמת. סם הוסיף והסיר את הסינר שעטף את חלציו, והעביר יד על מפשעתו, ששום בליטה לא ניכרה בה.

     אני אישה, ג'רי האומלל, אמר. אבי תמיד רצה בן זכר, שיוכל לחנך בדרכו. אבל למרות שבעה הריונות ושש הפלות, אני הייתי הצאצאית היחידה שלו. בת. הוא סירב להשלים עם זה. הוא גידל אותי כבן – העניק לי תספורת נערית, הכריח אותי ללבוש מחוך שימעך את שדיי, פנה אליי תמיד בלשון זכר, שלח אותי לפנימייה לבנים. עם עצמי, התנהגתי כאישה; עם העולם החיצון, כגבר. ואתה יודע מה? זה דווקא עזר לי. גבר מקבל יחס טוב יותר מאשר אישה. לא מנסים להשכיב אותך, או להשתיק אותך, או לנצל אותך.

     ועכשיו הגיע סוף סוף הרגע ליהנות משנותיי האחרונות. עכשיו אוכל להיות מי שאני, מבלי להתחשב בשאר חלאות האדם שמציפים את הארץ הזו. הכסף עונה על הכל. והוא יהיה כולו שלי.

     ג'רי לא הקשיב לו – לה - יותר, כיוון שכבר מת. ראשו צנח אל הכוס שכמעט רוקן לחלוטין, גולגולתו המכוסה כתמים נוקשת בזכוכית בקול גרמי, מצמרר. סם צפתה בו בשוויון נפש, מטילה את המגבת מחדש על כתפה. היא לא דאגה שתיחשד ברצח. הסם שערבבה בכוס לא יתגלה בעת נתיחה, אם תבוא כזו. הדו"ח המשטרתי יציין שזהו התקף לב, מה שסביר לנוכח גילו של המנוח ואורח חייו הפוחז.

     סם קמה, מתחה את איבריה הכואבים, וחשבה בערגה על חוף ים שליו, הרחוק מהחור המאובק הזה. היא תוכל להרשות את זה לעצמה כעת.

     סם עיקמה את שפתיה בלגלוג לנוכח המחשבה על המוות שצפה לה הכדור. מוות מידי חבר? אין לה שום חבר בעולם, אחרי שאלו מתו בזה אחר זה, וגם הם לא היו חברים ממש. רק חבורה של שתיינים חובבי משחקים מטופשים.

     אלא אם כן מחשיבים את מורט, כמובן.

     מבטה פנה לאיטו אל הכלב שלה, שרבץ במקומו הקבוע, שעיר ואילם כתמיד. הכלב החזיר לה מבט שהשתקפו בו הנרות העמומים שדלקו בפאב, כאישונים עשויי להבות. הללו בערו כאילו הוא יכול לקרוא את מחשבותיה. קול נהמה צרודה הזדחל מבין לסתותיו.

     סם חשה חלחלה פתאומית שדקרה את קרביה. היא הניחה יד על חזה, שומעת את ליבה הזקן מחיש את מהלכו. הכלב, שחש בדאגתה של גבירתו, הזדקף והניח את ראשו הכבד על ירכה, מלקק אותה.

     היא לא ליטפה את ראשו בחזרה.

 

    

    

 

 


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות מקום בו המודרניות לא ביקרה / גלי צבי-ויס 14/9/2018
  ללא תגובות סוף טראגי / יום טוב צבי 25/9/2018
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית