אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 157 יוצרים
חיפוש
=]
אזור מגורים: נגב
תאריך כניסה אחרון:
30/08/2008 00:37:44

 
נושא: גלגול שכזה. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
רעידת אדמה - =] סיפורים (23/1/2007-17:25) 437 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

יומני היקר בשעת צרה זו מצאתי אותך והחלטתי לספר לך את סיפורי.

הוא מתחיל ב-20 בינואר 2006.

"בוקר טוב" אמרה אמא כשהעירה אותי ב-7 בבוקר והביאה לי קפה למיטה.

"בוקר טוב" החזרתי לה ולקחתי מידה את כוס הקפה החם שהייה אמור להעיר אותי ליום העמוס שציפה לי.

הייתי אמורה ללכת לבית ספר לחזור הביתה ושעה אחרי הייה לי שיעור גיטרה והייתי צריכה להתכונן לשלושה מבחנים להכין שתי עבודות וגם להגיע לאימון כדור-יד.

לא יום רגיל.

התלבשתי התארגנתי ולקחתי את הילקוט.

השעה הייתה כבר 7:45  השעה שהייתי אמורה בדיוק להגיע לתחנת האוטובוס.

התחלתי לרוץ וראיתי את האוטובוס חולף בדיוק ליד הרחוב שלי.

הגברתי את המהירות אבל לא הספקתי..האוטובוס כבר נסע.

התחלתי ללכת ברגל. בית הספר שלי במרחק של 40 דקות הליכה.

כך שרוב הסיכויים שאני אאחר לבית הספר.

הגעתי לבית הספר.

השעה הייתה כבר 8:25 ...10 דקות אחרי תחילת השיעור.

המורה נתנה לילדים עבודת כיתה כך שהיא הייתה עסוקה בלעזור לתלמידים ה"מוקשים" שלא יודעים את החומר בכלל....וגם לא מנסים לדעת.

חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להיכנס לכיתה בלי שהמורה תשים לב שאיחרתי.

נכנסתי בזהירות ובשקט לכיתה והתקדמתי למקומי.

המורה ראתה אותי וצעקה "רותם?!? מה את חושבת שאת מנסה לעשות? עכשיו אני אכתוב לך גם איחור וגם הפרעה על כך שהתחצפת עליי וניסית לעשות ממני מטומטמת!".

אני לא חושבת שהייתי ממש חביבה על המורה הזו.

היא הייתה המורה לחשבון.

המורה המרשעת כך כינתי אותה. כל כך רעה היא הייתה לא נחמדה ולא מתחשבת פשוט השטן בהתגלמותו.

המורה כתבה לי הפרעה ואיחור והרשתה לי , סוף סוף , לשבת במקומי.

השיעור עבר כרגיל וכך גם השיעורים שאחריו.

שחררו אותנו מוקדם כי אחת המורות לא הגיעה.

הגעתי הביתה הכנתי שיעורים אכלתי צהריים והחלתי התכוננות לשיעור גיטרה.

השיעור הייה שיעור פרטי לכן הוא התקיים בבית שלי.

סידרתי את החדר והכנסתי לתוכו שני כיסאות.

והתחלתי לחזור על השירים ולנגן אותם שוב ושוב.

השעה הייתה כבר שלוש והמורה שלי הגיע.

שיעור רגיל לחלוטין.

שילמתי לו והוא הלך.

החלטתי שאחרי יום דיי ארוך מגיע לי 10 דקות מנוחה.

לראות טלוויזיה. לחצתי על השלט והטלוויזיה נפתחה בערוץ שתיים היו חדשות.

הקריין החל מדבר. והוא אמר " צפויה לבוא באזור הנגב רעידת אדמה.

אנא צאו מבתים ומבניינים ולכו לשטח הכי פתוח שתוכלו למצוא."

יצאה מפי צעקה קלה.

ורצתי לסלון  רציתי לקרוא לאמא אבא והאחים שלי  שהיו אמורים לשבת באותו זמן ולראות טלוויזיה

כי כך ראיתי אותם בפעם האחרונה לפני השיעור.

אף נפש חייה לא הייתה בסלון.

צעקתי בכל הבית.

אך איש לא הייה שם.

לא בחדרים לא במטבח לא בסלון. לא בשום מקום.

החלטתי שעליי לצאת מהבניין מהר ככל האפשר.

אבל כבר הייה מאוחר מידיי. רעידת האדמה החלה.

הקירות החלו לזוז הריצוף החל להיסדק  ונפלו מהתקרה  רסיסים של חול ואבק.

נפלתי על הרצפה וניסיתי לפלס את דרכי לשולחן הקרוב ביותר ולהיכנס מתחתיו.

כך לפחות חלק מהאבנים לא יפגעו בי.

הגעתי לשולחן ונכנסתי מתחתיו.

חיבקתי את עצמי חזק הלב שלי פעם במרץ. והרגשתי כל כך רע.

פחדתי. ההרגשה השנואה עליי לפחד. זה כל כך קשה.

אני יושבת וחיי עוברים לי מול העיניים רגעי השיא והמשברים הגדולים.

אני יושבת וחושבת מה יקרה לאמא ולאבא וכל המשפחה והחברות והחברים.

וכל המכרים שלי.

מה יהיה ? מה אני אמורה לעשות עכשיו?

חשבתי על לברוח ולצאת מהבית.

אבל אני לא יכולה. אני גרה בבית קומות בקומה החמישית.

הסיכויים שלי לברוח הם כל כך קלושים.

חשבתי על מקום כלשהו שיוכל להגן עליי יותר.

אבל אין מקום כזה.

הגעתי למסקנה שהדבר הכי טוב שאני יוכל לעשות עכשיו הוא לקחת איתי אוכל ומים ולחזור מתחת לשולחן.

אולי אם אני יהיה צריכה להיות בתוך ההריסות  האוכל יעזור לי לשרוד.

יצאתי במהירות מהשולחן וחטפתי איתי כל מאכל שרק ראיתי.

החלו רעשים חזקים יותר מהקודמים של תזוזה וחלקים מהתקרה החלו ליפול.

ניסיתי בכל כוחותיי לחזור לשולחן.

החלתי לרוץ החלקתי על הרצפה שהייתה חלקלקה מעט בגלל האבק שעליה קמתי במהירות ונכנסתי מתחת לשולחן.

ניסיתי להסדיר את הנשמתי.

התקרה כבר נפלה.הרצפה התמוטטה. ואני- התמוטטתי איתה.

איבדתי את ההכרה.

כעבור כמה שעות. שאיני יודעת את מספרן ואם בכלל היו שעות ולא רק דקות או בכלל ימים.

לא הייה לי מושג איך ניצלתי. למרות שזה עדיין לא נקרא להינצל כי אני עדיין קבורה מתחת להריסות הללו.

לא הרגשתי את רגליי והבטן כל כך כאבה לי.

הייתי נורא רעבה. וניסיתי בתוך כל האבנים הללו למצוא את האוכל שלקחתי איתי לפני ההתמוטטות.

בדרך פלא מצאתי ארבעה קופסאות שימורים  שתיים של טונה ושתיים של תירס.

ושני בקבוקי מים. החלטתי שעליי לחלק את המזון לפי ימים.

החלטתי לאכול בכל יום קופסא של שימורים. שבתקווה יוציאו אותי מפה בתוך ארבע ימים לכל היותר.

אני לכודה בתוך כיס אוויר. לכן אני עדיין חיה ויכולה לנשום. רק שאיני יודעת כמה זמן אני יוכל לנשום כאן מבלי שיגמר לי האוויר.

תוך כדיי חיפושיי אחרי האוכל הנשגב מצאתי לי אותך יומן יקר.

עכשיו אני כותבת את כל מעשיי ודרך הישרדותי.

כדיי שלא אשכח מין העולם האפל הזה.

עכשיו אני שוכבת לי בין ההריסות לא מרגישה את רגליי בטני כואבת לי עד מעוד.

וידיי מלאות בפצעים.כל כך כואב לי.

גם בלב גם בנשמה גם מהגעגועים וגם פיזית.

אני כל כך דואגת למשפחתי ולחברותיי הטובות.

כל כך דואגת לשלומם.

 

 

 

אחרי שכתבתי לך בפעם האחרונה נרדמתי. אני משערת שלכמה שעות.

התעוררתי ואכלתי לי רבע מקופסת הטונה הראשונה. ושתיתי כמה לגימות מבקבוק המים.

הרגשתי לאחר מכן הרבה יותר טוב.

השעמום בשהייה בחלל הזה הוא נורא.

אין לי מה לעשות. אני מנסה למצוא תעסוקה.

אך אני לא יכולה לעשות שום תעסוקה פיזית. רק לכתוב לך ולחשוב.

מצאתי לי רעיון להעסיק את עצמי ולהעביר זמן.

לכתוב שירים. רעיון דיי נדוש בהתחשב במצבי.

אבל אוכל לנסות זאת לא כך?

שירי הראשון הוא:

אומנם אין אני יכולה לנסות זאת.

אומנם אין אני חייה בזאת.

חיי שווים לחיי הפרדה.

שעמום נורא.

מעבירה את זמני בכתיבת השירה.

זמן כה רב כבר העברתי.

מה עוד אצטרך לעבור?

האם ימצאוני בחיים?

האם אוכל עוד לנשום אוויר הרים?

כה רבים רעיונותיי לכתיבת השירים. איני יודעת איך לא שמתי את ליבי בשירה לפני נפילת השמיים עלי ונפילת האדמה מתחתיי.

__________________________________________________________________________________________

 

כעת אני חזרתי עלייך יומני אחרי שעות של מחשבה והרהורים על האם אני לעסוק בנושא נדוש זה ולכתוב לך על שהותי במקום מסוגר זה.

חשבתי אם עליי להקדיש את כל האנרגיות שלי במציאת דרכי החוצה.

והחלטתי שעליי לשוב עליך .

אתה היחידי שבאמת יכול לעזור לי להחזיק את עצמי בחיים.

תוך כדיי מחשבותיי הרבים עליך יקירי.

מצאתי לי נושא לשיר. נדוש אך חשבתי שבאחריותי לכתוב את כל מה שאני מרגישה.

קבורה מתחת לאדמה כמו איש מת.

קבורה באדמה- אך חייה בכל נשמתי.

אני כאן כציפור שגזזו את כנפיה והכניסוה תחת כלוב ברזל.

אין דרך יציאה ואין דרך לחזור לחיי האמיתיים.

אין דרך מוצא- אין דרך חיים.

אני מרגישה שמאז שהותי במקום זה שפתי השתנתה והתעשר אוצר המילים שלי.

משום שאני פה וזמני כה רב אני חושבת על כל מילה במילה בקפידה ובשקידה.

כעת אני שומעת קולות מוזרים שלא שמעתי בכל זמן שהותי פה.

אני צריכה כעת להתחיל לצעוק אולי אלה קולות בניי אדם שיוכלו להציל אותי מכאן.

 

 

 

צעקתי.

אבל איש לא שמע אותי. אני עדיין כאן במקום האיום הזה.

אחרי שצעקתי רבות ואף אחד לא שמע אותי.

התחלתי לבכות כל כך קשה לי.

הייתה לי תקווה קטנה. כבר אין לי תקווה. איש לי מצא אותי.

כעת אני אוכלת את רבע הקופסא השנייה של הטונה.

אני כל כך רעבה.

אבל לפי המצב. אני לא חושבת שאיש ימצא אותי בזמן הקרוב. ואני חייבת לשמור על כל טיפת מים ופירור של אוכל.

בעודי חושבת על חיי האומללים כאן בימים האחרונים חשבתי על החיים של האנשים האחרים שנמצאים מתחת להריסות.

רובם כנראה בלי מים בלי אוכל ובלי יומן כזה שעליו יוכלו לפרוק את רגשותיהם.

התמזל מזלי מכל מזלם של שאר האנשים הלכודים במקום כזה כמוני.

 

 

אני מרגישה שכוחותיי אוזלים.

אין בידי עוד כוח לכתוב ולקוות ולכאוב ולאכול קצת בשביל להשאיר אוכל לימים  שאשאר כאן.

האוויר אוזל לי. ואני משתדלת שלא לדבר או לבכות.כדיי לא לעבד נוזלים ואוויר וכוחות.

קשה לי להיות פה.

כשהייתי בחיי הרגילים כל דבר רע קטן שבקטנים שקרה לי הרגשתי כל כך רע. חשבתי שאני מסכנה.

לא ידעתי על צרות של אחרים.

שהם מסכנים ואומללים ממני בהרבה יותר.

למשל כשהייתי ביום הולדתי ה-13 הזמנתי חברות אליי למסיבת פיז'מות. מתוך כל הבנות שהזמנתי שש בנות לא הגיעו. והרגשתי כל כך רע.

או כשהתאהבתי בפעם הראשונה. והייתה זו אהבה נכזבת כל כך בכיתי וחשבתי שאין אומללים ממני.

אבל עכשיו אני מבינה שיש יותר גרוע מאלה. גרוע בהרבה.

ומה עושים האנשים שאין להם משפחה? איך הם חיים?

והאנשים שאין להם אוכל והאנשים החולים.

כל כך הרבה דברים רעים יש בעולם הזה.

 

 

עכשיו אני כותבת אלייך יומן יקר בפעם האחרונה.

החלטתי לוותר.

אני לא יכולה יותר לחיות כך.

נגמר לי האוכל. אני כמעט ולא מצליחה לנשום.

אני עייפה מלחיות ככה.

לעצור את הדמעות כל הזמן, מהשעמום הבלתי פוסק הזה.

מהכאב הגעגועים הדאגות בכאבים הפיזיים.

הגעגועים למיטה חמה ולכוס קפה בבוקר. הדברים הפשוטים ביותר שיש לדמיין.

כואב לי הכל.

הגוף הנשמה.

הגעגועים ובעיקר הלב.

השאירו אותי למות.

זרקו אותי ישר אל המוות.

החיים- נראים לי כל כך רחוקים.

המוות נראה לי כבר אפשרות יותר טוב מלחיות.

כואב לי הכל.

הגוף הנשמה,

הגעגועים ובעיקר הלב.

כעת המוות ניראה לי אפשרות יותר טובה.

זהו שירי האחרון לפני המוות.

אין לי דרך אחרת חוץ מעצירת הצרכים של הגוף כדיי למות.

או להפסיק לשתות את המים המועטים שנשארו לי.

או לעצור את הנשימה.

אני כותבת לך את השורות האחרונות של חיי.

כותבת לך ביגון מר.

ביי ביי יומן יקר.

ותודה על שהחזקת אותי בחיים במשך זמן כה רב.

שאיני יודעת מה הוא. כי תחושת הזמן עברה לה מזמן עם תחושת השפיות.

אני מקווה שימצאו אותך יומן יקר.

ועד אז.

להתראות בפעם האחרונה.

רותם

__________________________________________________________________________________________

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות / 23/1/2007 [ מס' תגובות : 1]
    תודה / =] 25/1/2007
  פתח תגובות אכן רעידה... / אלון אשתר 23/1/2007 [ מס' תגובות : 1]
    :) / =] 25/1/2007
  ללא תגובות יומני היקר / אילנה קוסטיקה 23/1/2007
  ללא תגובות מכל הלב / גלי צבי-ויס 24/1/2007
  פתח תגובות דרך כתיבת יומן / חנה הילמן 24/1/2007 [ מס' תגובות : 1]
    תודה רבה / =] 25/1/2007
  פתח תגובות רותם / 24/1/2007 [ מס' תגובות : 1]
    חח / =] 25/1/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית