אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 164 יוצרים
חיפוש
=]
אזור מגורים: נגב
תאריך כניסה אחרון:
30/08/2008 00:37:44

 
נושא: גלגול שכזה. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
מלחמה - =] סיפורים (26/1/2007-16:34) 393 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

היינו בגדוד 50. היינו- משמע מספר אנשים משמע- אני, שני חברים שהיו איתי עוד מהתיכון וכל שאר הגדוד. הייתי הבת היחידה בגדוד. היו לנו חיים קשים שם.

אימונים קשים. געגועי ,למשפחה לחברים לבית ,קשים מאוד. ואפילו האוכל הייה קשה.אני יודעת שזה נשמע מוזר. אבל הטבח שלנו...כנראה לא הייה אחד הטובים.

כשהתגייסתי ההורים שלי אמרו לי למה לי ללכת לגדוד שכולו בנים? זה מסוכן תשאירי את העבודה הזו לגברים. אני חשבתי שזאת אמירה של שנות התרפטו . וכמובן לא התייחסתי אליה.

לאחר כמה חודשים בגדוד. הכרתי כבר את האנשים המפקדים וכדומה, מצאתי לי חברים חדשים.

הייה זה ה-17 ביולי.  קצת אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה.

ישבנו כולנו בחדר האוכל. מפקד הגדוד נכנס.

וזרק לאוויר משפט " תוך חמש דקות אתם יוצאים החוצה, מתחילים במלחמה." המשפט שאף-אחד לא בעצם קלט שנשאר תלוי באוויר, כמה שניות ,בדיוק כמו שהמפקד השאיר אותו.

החיילים ובניהם אני החלו לוקחים את תיקיהם ויוצאים מחדר האוכל.

את כל החיילים ריכזו במקום אחד.

והמג"ד החל מסביר על הפעולה.

תוך כדיי שהקשבתי הסתכלתי לראות את כל שותפיי לגדוד.

הם היו מבוהלים ונפחדים.

רק באחד מהם ,אורן, לא ראיתי את הפחד בעיניים. הייה לו מבט של גבורה ועוז, ואפילו ציפייה אל הלא נודע. יכול להיות שהיו רבים כמוהו ...רק שלא יכולתי להעיף את מבטי על כולם.

המג"ד סיים את דבריו והסבריו.

ואנחנו החלנו בכוננות.

צבענו את פנינו בשחור- מנסים להסוות כמה שיותר את עורנו הלבן.

לקחנו מחסניות, בקבוקים משקפות לראיית לילה. וכל הדברים שנחוצים היו אז לאותה פעולה.

עברנו את הגבול לתוך לבנון.

בשקט מופתי צעדנו אל תוך הלילה השחור.

מידיי פעם היו נשמעים קולות פיצוצים- כנראה טילים, קטיושות, או כל דבר שראו אז אנשי החיזבאללה  לנכון לשלוח על ארצנו.

כעבור שעה וחצי של הליכה מייגעת ומפחידה בתוך ערמות של חול ואבנים, הגענו למקום בו היינו צריכים להיות. המשימה שאליה יצאנו הייתה מרדף אחר חיילינו החטופים.

מהמודיעין עבר אלינו מידע אל מקום בו אמורים היו להיות החוטפים והחטופים.

הגענו לכפר קטן, איני יודעת את שמו. בצעדי גמד הנחבא אל הכלים ירדנו את ההר המוביל אל הכפר.

השמיים היו כמעט ריקים מכוכבים הירח האיר במלוא יכולתו בשביל לחסות על העלמות הכוכבים המוזרה, כך לפחות חשבתי.

האזור הייה אפלולי ללא טיפת דשא ירוק או צמחייה. רק חול חול חול וקצת אבנים.

היו בכפר בתים ספורים בלבד.

איני יודעת אם נקרא זה כפר, או סתם מקום התיישבות משונה.

מטרתנו הייתה להגיע אל הבית האחרון להיכנס מדלת הכניסה להשתלט על הבית ולהוציא ,בתקווה, את החיילים החטופים שנראה כי היו שם.

לפני שיצאנו לפעולה התנדבו שלושה אנשים להיכנס לתוך הבית בניהם : רן , חיים ואורן.

המפקד קרא בשקט לשלושת החיילים לבוא לידו.

שני חיילים בלבד הגיעו.

רן ואורן.

" איפה חיים?" שאלתי את עומרי שעמד לצידי באותו הרגע.

" אני לא בטוח, אבל לפני שיצאנו...הסתכלתי על כולם...ואני לא בטוח שהוא הייה שם". הוא אמר.

המפקד אמר שאי אפשר לבזבז זמן.

"אני צריך חייל אחר שיצא איתנו." הוא אמר.

הרמתי את ידי והתקדמתי לעבר המפקד. היד שלי התרוממה לבדה ורגלי הלכו לאיתם.

כנראה אלוהים רצה שאהיה שם.

המפקד הסתכל עליי בהבעת פנים מוזרה.

"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? זו פעולה מסוכנת."

הנהנתי בראשי.

אני רן ואורן נכנסנו לתוך הבית .

הדלת הייתה פתוחה ולא היינו אפילו צריכים לפרוץ אותה.

נכנסו לתוך הבית.

הוא הייה כמעט ריק מרהיטים.

הייתה בו ספה אחת חומה....לפי מה שניחשתי הסלון.

לא הייה בו מטבח רק מין שולחן קטן בפינה של חדר גדול ועליו קומקום כמה כוסות וקופסאות קטנות, שכנראה החילו סוכר וכדומה להכנת משקאות חמים.

המשכנו ללכת בתוך הבית.

שהייה כולו חשוך.

גיששנו את דרכנו  למסדרון צר ובו שתי דלתות. אחת ליד השנייה.

החלטנו שהכי טוב שניכנס אני ואורן ורן כולנו ביחד דלת דלת.

אורן פתח את הדלת הראשונה. תחושת בהלה מוזרה שמעולם לא תקפה אותי, תקפה אותי בדיוק ברגע הזה.

נכנסו לחדר. הסתכלנו בו וניסינו לראות כמה שיותר וניסינו אפילו להרגיש. אבל אל דבר- החדר הייה ריק.

רן ואורן לחשו לי לצאת ולהגיע שוב למסדרון.

רן הושיט את ידו תפס את ידית הדלת ובנשימה אחת פתח אותה.

באותו הרגע נשמע יריית פיצוץ שממנה אני אורן ורן עפנו וחבטנו את ראשינו בקיר.

החלה אש בוערת. להבותיה התלקחו באימה כאילו השטן שורר בה.

ראיתי את רן שכולו הייה פצוע ואורן שהייה פצוע  בעיקר מכוויות אדומות על עורו.

משלושתנו אני נפצעתי הכי קשה. רק קצת מכות יבשות וכמה כוויות קטנות באזור הרגליים.

לקחתי את מכשיר הקשר וצעקתי " טמנו לנו מלכודת. הכניסו רופא... מיד!!".

אבל מכשיר הקשר שלי לא עבד.

הוא נשרף, וכך גם מכשיר הקשר של אורן ורן.

ידעתי שתוך כמה דקות יכנסו לבית חיילים ורופאים. לפחות כך קיוויתי.

קרעתי את השרוולים של החולצה שלי וכיסיתי את הפצעים של אורן ורן.

הוצאתי את בקבוק השתייה שלי ונתתי לרן ואורן לשתות. לא שנשאר בו הרבה אחרי ההליכה המתישה שעברנו. לקחתי גם את הבקבוקים של אורן ורן. ומהם גם נתתי להם לשתות.

ניסיתי בכל כוחותיי ורעיונותיי להחזיק אותם בחיים.

"תנשמו...תנשמו" אמרתי להם .

גררתי אותם אחד אחד אל הסלון שהייה טיפה יותר בטוח מין המסדרון הבוער.

וחיכיתי שיכנסו כבר הרופאים וייקחו אותנו מפה.

רן אמר לי " רותם תעזבי אותי...אני בסדר...זה רק כמה שריטות...תטפלי באורן".

קולו העמיק בי ודפיקות הלב שלי גברו.

הוא צדק.

אורן באמת הייה במצב יותר קשה.

הוא שכב על הרצפה בעודו מנסה בכל כוחו לנשום.

הוא מזיז את ראשו כמין אדם שמנסה להתעורר מחלום בלהות.

הסתכלתי על אורן בעיניים. הוא ניסה להגיד לי משהו.

לבסוף זה יצא:

"רותם...אחרי כל פיצוץ כימי שכזה בה פיצוץ יותר גדול של מיכלי דלק שבטח יש בבית הזה. אנחנו חייבים לצאת ומהר" הוא אמר זאת בנשימה אחת והחל משתעל.

אורן קם על הרגליים.

הסתכלתי עליו.הוא נראה כל כך גיבור. הוא פצוע . קשה לו אפילו לנשום.

והוא קם.

 הוא התקדם לעבר רן והרים אותו,לרן לא הייתה אפשרות ללכת כי רגליו היו שוטטות דם.

עזרתי לו להרים את רן עד שיצאנו מהבית .

החלנו רצים בכל כוחותינו הרחק מהבית ההוא.

בתוך כל הזוועה הזו, הדם, החול, האבנים, האש.

הפיצוץ הגדול שהייה צפוי על ידיי אורן לבוא... הגיע.

שלושתנו עפנו על החול וכיסינו את עצמנו בידיים.

הגיחו מין הגבעה הקטנה מולנו שלושה חיילים שסחבו את רן על אלונקה והחלו לטפל בו.

ועוד שני חיליים שלקחו אותי ואת אורן למסוק צבאי שהגיע כדיי לפנות אותנו מין האזור.

עלינו למסוק, אני ואורן, ורופאים טיפלו בנו.

לא יכולנו להסיר את מבטינו אחד מהשני.

הוא נראה לי כל כך אצילי.

הוא הייה גבר גבוה, כמטר 85 לכל היותר. ידיו היו שריריות למדיי שערו הייה חום ועיניו ירוקות עמוקות.

אני כמעט בטוחה שהפעולה הייתה הפעם הראשונה שממש דיברתי עם אורן.

הבטנו אחד בשני עמוקות.

התאהבתי בעוז גבורתו של הבחור האצילי שניצב מולי.

הרופאים סיימו לעטוף את רגלינו בתחבושות.

גיששתי את דרכי לאורן והתיישבתי לידו.

הוא הסתכל בי וחייך.

חייכתי עליו בחזרה.

התקרבתי עליו ונשקתי לו על השפתיים.

עצמתי את העיניים למספר שניות.

וכשפתחתי אותן הוא חייך חיוך גדול משלי.

ובחיוך גדול ובנימה טובה להמשך החיים אני מסיימת כאן את סיפורי.

ומקווה שהעתיד יהיה טוב ככל האפשר.

 

 

 

 

 

 

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות זה אמור להיות בסיפורים / =] 26/1/2007
  ללא תגובות אמין ביותר / [ 26/1/2007
  פתח תגובות את בטוחה שאת בת 14? / גלי צבי-ויס 26/1/2007 [ מס' תגובות : 4]
    / =] 27/1/2007
    כמובן שאלה רטורית. ענק, העומק שלך. מדהים! / גלי צבי-ויס 28/1/2007
    כן...הבנתי שזאת שאלה רטורית..רק שהרגשתי צורך לענות... / =] 29/1/2007
    / גלי צבי-ויס 29/1/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית