סיפורים

בהשראתו של מישפט הפתיחה של עובד- אהבה מצועפת

הוא עמד מול כן הציור ובהה בלובן הבוהק של הבד, מנסה לעלות בזיכרונו את דמותה.

רמזים מופשטים היו צצים בראשו לשבריר שניה כהבזקי פלאש ואז כאב עז היה הולם בראשו באזור רקותיו.

המכחול שהיה אמור עוד רגע לבתק את הבתולים החצופים, המתגרים אילה של הבד,  היה צונח מידו על ריצפת אבן של סטודיו מוזנח, אך מואר בנדיבות ע"י עשרות נרות שהיה סוחב מכנסייה בפינת הרחוב.

המגרנה הכניעה אותו. הוא יצאה אל תוך ליל סתווי צונן,  נושם מלוא ריאותיו אוויר צח ומשכר, הממוסס לאט, לאט את הכאב.

הוא החיש את צעדיו לכיוון הגשר. שם ראה אותה אמש חולפת על פניו זורחת מאושר, דקת גזרה, ארוכת שיער, יחפה.  עיניו לכדו שפתי ארגמן במפתח חושני, ערמומי.

עיני ברקת הענקיות שלה היו פתוחות לרווחה ובלעו את הרחוב. מניפות ריסיה חפנו את המראות לקליידוסקופ

רהבתני המשתקף בהבעות פניה הנרגשות, שהתחלפו להם בקצב מסחרר.

היא נעלמה בפתאומיות, בדיוק כפי שהופיעה. מאותו רגע דמותה לא הרפתה ממנו. ואז כשחזר אל סטודיו, ניסה נואשות לעלות את דמותה על הבד, אך היא הייתה חומקת עם נגיעת המכחול.

 

לילה, לילה היה מגיע אל הגשר, מקווה לפגוש בה שוב, אך לשווא. אש בערה בנפשו. ניסיונותיו הכושלים לצייר את דמותה רק שלהבו את להבות.

אם היה יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייה בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד, כאן על הגשר, כמו אז, כשראה אותה לראשונה, אלת הלילה הבלתי ניתנת להשגה וגם שם, בסטודיו, מצליח לצייר אותה, כשדמותה קורמת עור וגידים. כאן היא תהיה שלו בלבד. כאן הוא יעשה בה כאוות נפשו.

כשיצליח ללכוד את דמותה בראשו, לכלוא אותה שם מבלי שתוכל לחמוק עוד, הוא יפשיט אותה מבגדיה,

יתן לאור נרות לגעת בעורה ולהפיק עבורו את הפלטה המושלמת.  

הוא יחוש אותה דרך המכחול, יצייר אותה בגוונים שיבחר. בתנוחות שיבחר. כאן, כלואה בציוריו,

היא תהפוך לאהובתו, לשפחתו הכנועה. הוא ייתן לה טיפה להתמרד, אך רק כדי להכניע אותה שוב.

הוא יממש איתה כאן את כל הפנטזיות של גבר, ששמר את בתוליו לאחת והיחידה.

 

שעות הוא עמד ליד הגשר, מצפה לבואה. גופו קפא, הוא התחיל להתהלך הלוך וחזור לאורך הגשר.

וכשדמות כלשהי הייתה מופיעה, ליבו היה הולם בחוזקה, עיניו היו בורקת  בצפייה וכבות עם תקוותו שנגוזה.

 

מיואש, הוא ירד מתחת לגשר, היכן שמוחסרי הבית היו מוצאים את מפלטם האחרון.

הוא הבחין בהתקהלות גועשת וניגש.

ידיים רבות היו מושטות אל זוג ידיים צנום, שוטט דם שזלג מהחתכים הרבים.

הקול שבקע מתחת לסבך שניסו להכניע, זעק זעקות שבר.

"תנו לי למות", שוב ושוב נשמע קולה המתחנן של האישה הצעירה.

הוא ניגש קרוב יותר. שני גברים הצליחו לגבור עליה. אחד מהם קרע לרצועות את חולצתו וחבש

את ידיה. היא איבדה את הכרתה כשצנחה על דרגש. שיערה הארוך והפרוע הסתיר את פניה.

אך לא היה לו שמץ של ספק שזו היא, אלת הלילה,האחת והיחידה שלו.

 

בשתי קפיצות הוא גמע את המרחק ביניהם, חטף אותה ונשאה על ידיו אל סטודיו שלו.

הוא הניח אותה במיטתו, החליף את התחבושות המטונפות הכרוכות על ידיה בנקיות, כיסה את גופה הרועד בשמיכות.

היא קדחה מחום ולחשה שמה של אהוב ליבה בכמיהה.

הלחשושים החרישו. הוא הבין שמאבד אותה ולא נותרה לו בררה, אלה להותיר אותה לבדה

ולרוץ ולקרוא לרופא.

הוא שב עם הרופא תוך חצי שעה. דלת הסטודיו שלו נפרצה.

האסופית שלו כבר לא הייתה שם.

 

 

משועממת, היא עברה על פני קירות הגלריה, מעיפה מדי פעם מבט אדיש באחת התמונות.

לפתע עיניה ננעצו בתמונת אישה ערומה העמדת  בשלולית דם כשגבה מעוטר הינומת שיער שופע,

מוקפת נרות בוערים.

הצבעים היו חריגים להחריד, אך יחד עם כך הם השוו לדמותה של האישה הצעירה מראה כה מוחשי וקסום.

 

היא ניגשה ונגעה בתמונה. זרמים משונים עברו בינה ובין דמותה של האישה.

מבוהלת, קפצה לאחור, ואז הבחינה בעוד עשרות תמונות של הדמות המכשפת.

היא עברה תמונה, תמונה, נגעה בהן. בכולן האישה שהתה בשלולית דם ופניה הוסתרו.

התמונות נהיו נועזות יותר ויותר. סיפור תשוקה פראית ונואשת סיפרו לה. היא יכלה לחוש דרכן את סערת הרגשות שעבר על האומן.

תמונה אחרונה הייתה מכוסה בד משי שחור.  בדחף בלתי נשלט היא משכה אותו והוא צנח ברכות לרגליה, חושף דמות אישה זורחת מאושר העומדת על הגשר.

 

זיכרון של אותו לילה מטורף הציף אותה, הרעיד את גופה. עכשיו היא הבינה שפעם כבר חוותה את החוויה של הזרם שהכה בינה ובין הדמות שבתמונותיה. זה היה באותו לילה בלתי נשכח, כשהטבילה בדמה את אהבתה.

האומן הגיש לה את אהבתו ממרחק של עשר שנים, את אהבתו שהונצחה לעד.

 

היא הרימה את בד המשי השחור, כרכה אותו סביב צווארה ועזבה את המקום.

 

  

תגובות