סיפורים

הסולחה

                                           ה ס ו ל ח ה

 

 

 

 

סביר להניח שהרתיעה שלי לכל הקשור בדת – מקורה, לפחות בחלקה, באותו אירוע שהתרחש סביב יום בכיפורים, כשנה אחר עלייתי ארצה.

 

גבעת נשר, ביתי הראשון בישראל, שלהי שנות החמישים. כביש אספלט צר מטפס בתלילות על ההר, מימין – נשר התחתית, הותיקה, משמאל – המחצבה הפעלתנית, הרועשת. ואז, בהגיעו למרומי הרמפה, מתפתל בין שורות הבתים הצמודים לצלע ההר ומטפס מעלה, מעלה, עד שנעלם במרומים, בדרכו לישובים האחרים שעל הכרמל. בתים קטנים דו-משפחתיים, מצנפות אדומות רעפים לראשיהם, צומחים מההר בצידם האחד, רגלי בטון רזות מעגנות אותם בקרקע הסלעית במדרון, מצידם האחר. באחד הבתים הללו, במקבץ הראשון הנראה לעין לעולה לגבעת נשר, התגוררה משפחתי עם עלייתנו ארצה.

 

דירה צנועה של עולים חדשים בישראל של סוף שנות החמישים: שלושה חדרים זעירים נטולי דלתות (מלבד דלת הכניסה והאמבטיה), מטבח מיניאטורי חסר ארונות. הורים טרודים בדאגות פרנסה, חיפוש עבודה ולימוד "עברית קשה שפה", ואנו, הילדים (אחי הצעיר ואני) , נרגשים מההרפתקה הגדולה שנפלה בחלקינו, הנסיעה ארצה,הביקור – החטוף אמנם – בוינה וונציה, ההפלגה באנייה בפעם הראשונה בחיינו, ועכשיו- המקום המוזר הזה על ההר, הכל כך שונה מהעיר הגדולה ממנה באנו. והשכנים החדשים: פסיפס צבעוני ורב גווני של אנשים שעלו מארבע כנפות תבל, מלבושיהם המשונים, שפותיהם הכל כך שונות מכל דבר שהכרנו, הריחות שבקעו ממטבחיהם שכמותם לא הרחנו מימינו. אחי ואני, מלאי התלהבות וחדורי רצון להשתלב, תקשרנו עם בני גילינו כמיטב יכולתנו, במילים המעטות בעברית שכבר קלטנו, בקומץ מילים לועזיות בינלאומיות, אך בעיקר בעזרת הידיים ושפת הגוף. וראה זה פלא, הבנו אלה את אלה ונוצרו חברויות שחרגו מתחום ההשתייכות לארץ מוצא משותף.

 

אך היה מכנה משותף אחד לכל האנשים האלה, הכל כך שונים מכל הבחינות: חגי ישראל. עלינו ארצה בתחילת ספטמבר, עם פרוס חגי תשרי, וכבר זמן קצר אחר בואנו חווינו את ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. תכונה מיוחדת פשטה בעיירה ערב החגים, הקניות, ההכנות, הבישולים, ואז, עם כניסת החג, העיירה לבשה הוד והדר ומין אווירה של קדושה עטה על הכל. בית הכנסת המקומי המה מתפללים הדורי לבוש שדברו ביניהם בעשרות שפות, אך התפללו כולם כאחד בשפתם העתיקה, המשותפת.

 

חגי ישראל משכו אותנו בעבותות של קסם: היה בהם חידוש, היה בהם מסתורין, הייתה בהם טקסיות שהייתה חסרה בחיינו. כילדים שגדלו במדינה קומוניסטית, שורשינו היהודיים היו רופפים ביותר. המשטר הקומוניסטי עשה ככל יכולתו למיגור האמונה הדתית בקרב האוכלוסיה בכלל, לאו דווקא היהודית. הדת נתפסה כמנוגדת לקדמה, שריד של המשטר האימפריאליסטי, ולמרות שלכאורה החוק הבטיח חופש דת ופולחן לכל הלאומים בארץ, למעשה המאמינים הוקעו ונרדפו. היו כמובן גם בתקופה הזו רבים ששמרו על אמונתם ועל קיום הפולחן הקשור בדת, חרף הנסיבות. אך משפחתנו הייתה חילונית, מתבוללת ורחוקה משורשיה היהודיים.

 

מה בכל זאת נשאר מיהדותנו?  היו המצות שאמא קנתה לפעמים לקראת פסח, כאשר מצאה כוח, לאחר יום עבודה במשרד, לעמוד בתור הארוך שהשתרע לפני בית הכנסת הראשי בעיר. והיו אזני המן, ממולאים בשזיפים ואגוזים וטעימים להפליא, שאמא נהגה לאפות כל פורים. והייתה המגירה הנעולה של אבי, שפתיחתה לוותה בהזהרה חמורה לבל נספר לאיש על קיומה, ששם החזיק ספר ישן ומרופט בעל אותיות מרובעות גדולות, ספר לימוד עברית, שאבי נסה מדי פעם את כוחו בקריאת מילים גרוניות מוזרות בפני. וזה היה כמעט הכל. הורי לא היו ציוניים במיוחד, אם כי היו חדורי גאווה על המדינה היהודית הצעירה שקמה במזרח התיכון לפני זמן קצר. לא קל להיעקר בגיל שלהם, עם שני ילדים צעירים, ולנסוע אל הלא נודע, בלי שום בסיס כלכלי. הסיבה העיקרית לעזיבה הייתה העדר החופש, הרגשת המחנק והפחד – פחד מפליטת מילה מיותרת שבעקבותיה תמצא את עצמך במרתפי הסקוריטטה.

 

על רקע הזה אפשר להבין את משיכתנו לחגי ישראל ולהכנסת קצת מסורת וטקסיות לחיינו.

כך עברה עלינו השנה הראשונה בארץ, במהלכה מצאו הורינו עבודה ולמדו עברית באולפן, ואנו, הילדים – בבית הספר. חגגנו את חגי ישראל כמיטב ידיעתנו, קשרנו קשרי ידידות ראשוניים והרגשנו עם כל יום שחולף, יותר ויותר ישראלים.

 

והנה שוב התקרבו חגי תשרי ואנחנו כבר שנה בארץ. את ראש השנה חגגנו בביתנו זו הפעם הראשונה, ארחנו את דודי, אחי אמי, וגם קרובי משפחה שהגיעו מתל אביב, והרגשנו כבר בעלי בית ותיקים.

 

ואז, כמה ימים אחרי כן, בבוקרו של ערב יום הכיפורים, התחיל האירוע שהזכרתי בתחילת סיפורי זה. שמעתי קולות נרגשים הבוקעים מבתי השכנים שבמורד הגבעה. הבטתי דרך חלון חדרי וראיתי מחזה מרגש שהתרחש במרחק הקצר שהפריד בין שני בתי השכנים שבמורד: שלושה דורות של משפחת לוי מתחבקים, מתנשקים ובוכים. קראתי לאמי בהתרגשות לראות את המתרחש: "סוף,סוף השלימו" אמרה אמי בסיפוק, "מזל שיש יום הכיפורים כדי להשכין שלום בין אנשים"

 

כאן דרוש הסבר קצר:בשני הבתים הסמוכים התגוררה משפחת לוי המורחבת, עולים ותיקים יותר מתורקיה: מצד שמאל, ההורים הקשישים ומצד ימין, בבית דו משפחתי, שני בניהם הנשואים, כלותיהם ונכדיהם. היו אלה אנשים שומרי מצוות, הגברים והבנים חבשו כיפות לראשיהם. נתק מוחלט שרר בין זוג ההורים מחד, לבין שני הבנים ומשפחותיהם מאידך. את סיבת הרוגז לא ידענו,אך לא יכולנו שלא להבחין בהתעלמות המוחלטת של זוג הזקנים מנכדיהם, בניהם וכלותיהם. והנה, בא יום הכיפורים ואתו הסליחה, החבוקים והבכי, ואנחנו, צופים מהצד, לא יכולנו שלא להתרגש. התפלספנו על חשיבותו של יום זה, שלא מכפר על חטאים בין אדם לחברו , וזה מאלץ את האנשים לטפל בעניינים האלה בעצמם.

 

צמנו ביום הכיפורים. בתקופה ההיא הייתה לנו הרבה מוטיבציה, הרגשנו שגם הצום מקרב אותנו להוויה היהודית והישראלית.

 

בימים שלאחר יום הכיפורים,שעה שעליתי לביתי במדרגות האבן שעברו בין שני הבתים של בני משפחת לוי, נדהמתי לראות שוב הפרדת כוחות מוחלטת: הזקנים בצד שלהם, בבדידותם, הבנים, הכלות והנכדים – בצד השני. אולי לא שמתי לב מיד, אבל עד מהרה הבנתי שבסולחה הייתה קצרת מועד, כאורכו של יום הכיפורים, ולאחריו- העסקים כרגיל, הנתק המוחלט נמשך כאילו דבר לא קרה.

 

הרגשתי המומה, מרומה, כאילו עבדו עלי באופן אישי. מה זה צריך להיות? עשו הצגה לשכנים? לאלוהים?  מה ערך כל דתיותם, בקוריהם הסדירים בבית הכנסת, קיום המצוות ?

אני יודעת, זו רק דוגמה אחת. ישנם גם דתיים אחרים, בוודאי, אך יש גם רבים כמו בני משפחת לוי. ואז כבר משהו נקרע. כבר אז הבנתי שכל "המסביב הזה" לא חשוב. אין ערך לכמה תצום ביום הכיפורים, לכמה תתפלל בבית הכנסת, לכמה מצוות תקיים – אם אתה עושה שקר בנפשך, אם אתה מרמה את עצמך ואת האחרים.

 

מאוחר יותר,משלמדתי קצת תנ"ך בבית הספר,נוכחתי שזהו בעצם הרעיון המרכזי של נביאי ישראל: לא הפולחן חשוב, אדם לא נמדד בכמה הוא מדקדק במצוות, אלא במעשיו.

 

מאז לא צמתי ביום הכיפורים. בבית הכנסת ביקרתי פעמיים, בעליה לתורה של שני בניי בבר-המצווה. לא עושה חשבון נפש בימים הנוראים, אך אני משתדלת, כמיטב יכולתי, לעשות זאת בכל לילה, עם עצמי, לפני השינה.

 

 

                                                                       

 כל הזכויות שמורות

תגובות