סיפורים

חברתי לנוקה.

                         

                                                            

                                                         לזכרה

 

      ביום ראשון מוקדם בבוקר, בעודנו ישנים, צלצל הטלפון. על הקו אלכס, בנה של לנוקה. לא ראיתיו ולא דברתי אתו שנים, כך שידעתי שבשורה רעה בפיו. "אמא נפטרה אתמול בלילה" אמר, "המטפלת מצאה אותה הבוקר מתה במיטתה".

      היא הייתה בת 92 במותה,צלולה, חכמה ומלאת חוש הומור עד יומה האחרון, כפי שהכרתיה תמיד. הייתי האחרונה ששוחחה אתה בטלפון במוצאי שבת, שעות ספורות לפני מותה. צלצלתי לתת לה דין וחשבון על הביקור, כפי שהבטחתיה. בערב שבת היו לנו אורחים לארוחה, קרובים של בעלי, תיירים מארה"ב שטרם פגשתי. התרגשתי לקראת הביקור ושיתפתי אותה והיא בקשה שאצלצל לעדכן אותה כיצד התנהל. היא רצתה לדעת הכל, על טיב האורחים ומעשיהם ועל טוב הארוחה ומנותיה, וכמובן נעניתי בשמחה. מילותיה האחרונות היו: " אשמח לראותך, תבואי". אמרתי שאכנס באחד הימים הקרובים. וכמה שעות אחר-כך כבר לא הייתה בין החיים.

      הכרתי את לנוקה כל חיי: הורי היו שכנים וחברים קרובים שלה ושל בעלה.

בתם אנקה הייתה בת גילי ומשפחותינו נהגו לבקר זו את זו ולבלות יחד. מזיכרוני המוקדם, אני דולה את דמותה הצעירה במעורפל: אישה ממוצעת קומה, ממוצעת משקל, שערה השחור ארוך עד הכתפיים. קולה, שבקע מסלון ביתנו בין קולות שאר החברים של הורי שהתארחו בו לעתים מזומנות, התאפיין בצרידותו המעושנת, תוצאה של עישון כבד, והיה נמוך ושונה מקולות שאר הנשים בחבורה.

      יותר מזה לא אוכל להרחיב את הדיבור על תקופת היכרותי הראשונה עם לנוקה; אני, מטבע הדברים, התעניינתי יותר בבתה שהייתה חברתי ובת גילי. אמה הייתה עבורי עוד דודה נחמדה שחייכה אלי והביאה לי מדי פעם מתנה.

      היא נעלמה כמעט לגמרי מחיינו אחרי האסון. בפעם הבאה שפגשתי אותה- וזה קרה כפי הנראה זמן מה אחרי המקרה – ראיתי אישה קשישה בעלת שיער לבן לגמרי. היא הייתה אז באמצע שנות השלושים שלה.

      מצמרר אותי עד היום לשחזר את מה שקרה. יום לפני המקרה הם התארחו אצלנו. היה שבתון (ליתר דיוק יום ראשון, השבת של הגויים). הם באו בשעות הבוקר אלינו; שתי האמהות נשארו בבית לטפל בארוחה, ואנחנו הילדים (אנקה, אחי ואני) בלווי שני האבות, הלכנו לפארק הגדול בקרבת הבית. לקראת הצהריים חזרנו. כביש סואן הפריד בין הפארק לבין הרחוב שהוביל לביתנו והאבות נתנו ידיים לילדים לקראת החצייה. כשהגענו קרוב לשפת הכביש, משכה אנקה את ידה מידו של אביה ופרצה בריצה לכביש, בין מכוניות דוהרות. מכונית "פספסה" אותה בסנטימטרים. אביה פרץ בזעקה ורץ אחריה. היא כבר עמדה על המדרכה השניה כשאביה הנסער תפס אותה, גער בה קשות והחטיף לה כמה מכות. היא בכתה והבטיחה שלא תעשה זאת יותר. הגענו הביתה ושם הרוחות נרגעו. את כל זה אני זוכרת כאילו לא חלפו מאז יותר מ-55 שנים, כי הרי זיכרונות טראומטיים לא שוכחים. הייתי כמובן שוכחת מכל העניין, אם היה מסתיים בכך. אך למחרת, יום שני (הראשון בשבוע שם) צלצל מישהו להורי להודיע שאנקה נדרסה למוות באותו בוקר ע"י משאית, כאשר הלכה עם אמה לגן הילדים. המקרה התרחש כמעט במדויק כמו ביום בקודם, רק שהפעם הייתה אמה אתה והסיבה לריצה לכביש הייתה חברתה שעברה על המדרכה שממול. כאילו מישהו שם למעלה, ניסה להזהיר ביום הקודם והמסר לא נקלט. הפעם המזל לא שחק לה. היא מתה במקום והיא רק בת שש שנים. ההורים ההמומים, מטורפים מצער, הסתגרו באסונם. היא הייתה בתם היחידה, בבת עיניהם, ילדה יפה, מלאת חיים ונועזת. נועזת יותר מדי.

      בשנים הבאות, ראינו אותם מעט מאד. הם עזבו את אזור מגורינו אחרי האסון, יותר מדי זיכרונות כואבים. הורינו המשיכו להתראות איתם לעתים ביחידות,כנראה נוכחותנו, הילדים, הייתה קשה להם מדי.

      ואז, בגיל 42, שנים לאחר האסון, ילדה לנוקה בן. בהמלצת הרופאים , הם ניסו להביא עוד ילד לעולם, אך רק כעת זה הצליח. מחסום פסיכולוגי – נאמר להם.

      אחר-כך אנחנו עלינו ארצה. הם עלו כמה שנים אחרינו והתיישבו בבת-ים, באותו בית בו מצאה לנוקה את מותה, בשיבה טובה, כעבור שנים רבות. משפחתי נדדה ברחבי הארץ עקב עבודתו של אבי, כך שהקשר כמעט נותק.

הוריי הגיעו לחולון בעקבותיי, אחרי יציאתם לגמלאות – אני התחתנתי עם חולוני. כאן הקשר עם החברים משכבר הימים התחדש. שוב היו כמעט שכנים.

      אבל הקשר שלי עם לנוקה התקיים בשנים האחרונות לחייה. לפני כן ראיתיה מעט מאד במרוצת השנים: בבר- מצווה של בנה, בחתונתי, בהלוויתו של בעלה ואחר-כך אבי, ולעתים כשלוויתי את אימי, הקשישה כבר, לביקור אצל חברתה. ההיכרות האמיתית שלי עם לנוקה החל דווקא כשמצבה של אמי הדרדר, כשבריאותה ואישיותה הלכו ופחתו עד שהפכה במרוצת שנים מעטות לגוף מתייסר בלבד, קליפה בלי תוכן. לא נתן היה כבר לנהל איתה שיחה רציונלית, לכן לנוקה נהגה לשוחח איתי טלפונית לעתים, כדי להתעדכן במצבה של אמי. בתקופה זו גם התחלתי להיכנס לבקרה מדי פעם. כבר הייתה אף היא קרובה ל-90, גופה התדלדל, הצטמקה מאד, אך עדיין הייתה זקופה ומטופחת כפי שזכרתיה. היא התגוררה לבדה עד יומה האחרון; מטפלת הייתה מגיעה לשעות ספורות ביום, לסייע לה במטלות הקשות ולערוך לה קניות. בנה ניסה בעבר לשכנעה לעבור לביתו, הוא דאג לחדר עבורה כשהחליף את הדירה, אך היא סירבה. " יש לי יחסים טובים עם כלתי ואני רוצה שכך יישארו" הייתה תשובתה כשנשאלה לסירובה. על בית אבות לא היה מה לדבר, גם בגלל העלויות, אך לא רק: "אני אשתגע בין כל הזקנים האלה" הייתה אומרת. "אני אוהבת את פרטיותי ורוצה למות בביתי". היא זכתה לכך.

      משנכנסתי אצלה, הייתה השיחה עוברת במהרה לאהבתנו המשותפת – הספרים. כשדיברה על ספרים, עיניה נצצו; היא שלטה ב-5 שפות, קראה המון בעברה, הכירה את כל הקלאסיקאים. בשנים האחרונות, התענוג הזה של הקריאה נמנע ממנה עקב מחלת עיניים. היא איבדה את ראייתה בעין אחת וגם מצבה של השניה היה בכי רע. טלוויזיה יכלה לראות עדיין, בעיקר לשמוע, הודות לידיעותיה בשפות לא הייתה צריכה לקרוא את התרגום. אך לקרוא כבר לא יכלה. היא נרשמה לספריה לעיוורים ושלחו לה הביתה קלטות מוקלטות של ספרים, אך במהרה כלתה את המלאי. וגם לא אהבה לשמוע קול זר קורא. חסרה לה ההתייחדות האינטימית עם הספר, בלי מתווך. ספרות עברית לא הכירה, לא שלטה בשפה במידה מספקת לקריאה, הגיעה בגיל מבוגר מדי ארצה. אבל רצתה לדעת על הסופרים הבולטים. עניין אותה כיצד שפה שהייתה מתה אלפיים שנה, חודשה והפכה לשפה חיה  ועשירה מספיק לכתיבה מודרנית.

      דווקא לקראת הסוף, בביקורים האחרונים אצלה, פתחה בפניי צוהר לסגור ליבה. סיפרה לי קצת על בעלה שהכרתי – לא הכרתי. כשראיתיו, החלפתי אתו מילים ספורות בלבד, והוא נפטר כ-20 שנה לפניה. ידעתי אמנם שהם חיו ביחד ולחוד: היא נסעה לחו"ל עם חברות,"כי אותו זה לא מעניין, הוא מעדיף לרכוש מכשיר כלשהו בכסף הזה". הם התפרנסו בצמצום, הוא היה מנהל עבודה במפעל פרטי קטן והיא נתנה שיעורים פרטיים לתלמידים באנגלית וצרפתית, כשהזדמן לה. גרו באותה דירת עולים, שני חדרים זעירים, עד סוף ימיהם. אמי

לא הבינה אותה: "את לא רוצה דירה מרווחת יותר, יפה יותר ? יכולת להחליף מזמן דירה אם רצית!" - הייתה טוענת כנגדה. על זה היא ענתה: "להשקיע כסף בקירות? לא תודה, אני רוצה לראות עולם, רוצה ללכת להצגות, לקונצרט. מי שאוהב אותי, יבקר אותי גם פה".

      פעם דברנו על חברויות. ספרתי לה שאני "זאב בודד" ( או במקרה שלי-זאבה) לעומתה, שהייתה תמיד מוקפת חברות. "חברות- ? שאלה בפליאה – שתיים בכל חיי והן מזמן שוכנות עפר. אבל כן, היו ידידות, לרמי, לטיול, לקונצרט. חברות זה משהו אחר".

      בביקורי האחרון אצלה -ראיתי אותה עוד פעם נוספת, כשלוויתי אותה לרופאת עיניים- דיברנו על אהבה. סיפרה לי שהייתה רק פעם אחת מאוהבת, בצעירותה, לפני שהתחתנה. הוא היה גוי, מבוגר יותר ונשוי. הוא השיב לה אהבה, רצה לעזוב את אשתו ולחיות איתה, אך הוריה הטילו את כל כובד משקלם נגד הרומן : עם גוי ועוד בימי המלחמה ההיא ! והיא צייתה, לא רצתה לשבור את ליבם והם גם גרמו לספקות לכרסם בה. אז היא התחתנה עם בחור שהכירו לה, בחור יהודי טוב כמובן, חרוץ, מפרנס. והיא חיה אתו בסדר, בלי קרבה נפשית ובלי נושאים משותפים, אך גם בלי משברים גדולים (מלבד האסון הנורא כמובן). " חיים פושרים מאוד, סיכמה, לא הרשיתי לעצמי להתאהב יותר, אז לא היו מפרקים נשואים חת- שתיים, כמו היום. היה רופא שיניים שחיזר אחרי בלהט, נמשכתי אליו מאד. שחקתי עם הרעיון להיכנס איתו למיטה, לדעת פעם טעם תשוקה, אך לא ממשתי זאת. חששתי שלא אוכל להמשיך בנשואי אחרי זה, והיה כבר הילד. והיה האסון שקשר בינינו. לא יכולתי..."

      ראיתיה עוד פעם אחת אחרי זה.בקשה שאלווה אותה לרופאת העיניים יחד עם המטפלת, בנה עסוק והיא תהיה יותר שקטה אם גם אני אבוא. היא בקושי מתהלכת  עם ההליכון. כשחזרנו, ישבתי קצת איתה. שתינו קפה ביחד. נפרדתי ממנה בנשיקה ובמילים "להתראות בקרוב". זה כבר לא קרה.

      אני מרגישה שבערוב ימיה מלאתי במקצת את מקומה של הבת שלא זכתה לגדל. היא דברה עליה פעם אחת ויחידה, בתקופה אחרונה זו, ובטאה את געגועיה לאותה ילדה שנקטפה ממנה בנסיבות כה מזעזעות,לפני עיניה ממש. הופתעה מאד מכמה שאני זוכרת למרות גילי הצעיר אז. "בני בחור נהדר, מוצלח וחכם, אך בן זה בן. מתעניין אם חסר לי משהו, מה שלומך אמא, וזהו. לא באמת רוצה לדעת. אין בינינו שיחה. עם בת זה אחרת". שתקתי. מה להגיד לה, שגם לי לא היה דיבור עם אמי ? שזה קשר טעון, מסובך ותלוי בהרבה גורמים ? בכל אופן, ראיתי בה במקצת את אמא הרוחנית שלי, אמא כפי שלא הייתה לי. אני מתביישת להודות, אך התאבלתי על לנוקה יותר מאשר על אמי. ואני מתגעגעת עליה יותר. זה עצוב, אך זאת עובדה.

      חברות רבות לא היו לי, אך מכל ידידותי ומכרותי, בנות גילי וגם צעירות יותר, אין אחת צעירה ברוחה, לא כבולה למוסכמות וחופשייה במחשבותיה ודעותיה כפי שהייתה לנוקה.

      היא הייתה צעירה מכולנו גם בגיל 92.

 

 

 

 

                                                                            

תגובות