סיפורים

זרע הפורענות, חלק ב': שוב השקר הזה

׳–׳¨׳¢ ׳”׳₪׳•׳¨׳¢׳ ׳•׳× - ׳—׳œ׳§ ׳‘.doc

זרע הפורענות, חלק ב': שוב השקר הזה

 

לכל אדם יש מעטפות ומסכות. המעטפות והמסכות מטרתן להציג את עהאדם בפני הסביבה בה הוא חי. אך מדוע עליו להציג את עצמו באמצעות מסכות ומעטפות? האם אינו יכול לחיות תוכו כברו? השאלה מתחדדת יותר כאשר הוא מקים מעטפות ומסכות כלפי האהובים עליו.

 

כפי שנוכחתם לדעת, קוראי היקרים, לא כאחד האדם אני. ילד מוכה הייתי וכנראה כך אשאר עד יום מותי בשיבה טובה. המלחמה היא קשה, והאויבים רבים. אם תברכוני לשלום, אל תצפו לברכת שלום חזרה...ייתכן מאד שבמקום זאת תקבלו קללה עסיסית. כך אנו, המוכים מילדות. והתוקפן ממשיך לתקוף גם כאשר הילד הופך לנער, או לגבר, לבעל בעמיו ואב לילדים.

 

איני זוכר את השקר הראשון, אותו השקר שכנראה הציל אותי מנחת זרועה של אימי, ואיני זוכר את היום בו נחרטה בי התודעה כי הסוואה יכולה להציל את עצמי ממנה. או אולי לא היה זה שקר כלל ועיקר, אולי היתה זו אמת שנחזתה לשקר, ואז הבנתי כי מקולל אני בין כך ובין כך.

 

זכור לי במעומעם ערב אחד בו הייתי בן 5, קודח מחום, ואותה העסיק מיקומו של צב צבוע זהב. אומנם נגעתי בו, לא אכחש זאת ידידי, אך אני זוכר כי עמדתי בתוקף על כך שידי לא העלימה אותה. אני יכול שלא לשכוח את עיני הדומעות מעלבון אשמת השווא, סטירות התוכחה, שאגות הדרבון והחום הבוער בי. ולאחר מכן – האבידה נמצאה בקופסתה, במקום בו הונחה. ואז הירגעות , ותוכחה נוספת "מרוב שבכית – אתה כבר חולה...." צחוק הגורל...לא סליחה, לא חיבוק, לא רצון להשלמה. גזר דינו של הנאשם בוצע במלואו: גניבה, חקירה, משפט, ועונש. לא זיכוי, לא חמת הספק – אשמה מוחלטת....

 

שנים עוברות...שנים של פחד ואימה...נישאתי כבר, ורעייתי אהובת נפשי שואלת אותי אם יש לי כסף. אני עונה שזה נגמר כי היתה מסיבת יום הולדת לאחד מהעובדים במדור. הטלפון הארור מטלפן, והעובד על הקו.

"מזל טוב" האשה מברכת

"על מה" זה עונה

"יום הולדת"

"אבל יום ההולדת שלי בעוד חצי שנה!"

 

היא מתפרצת לחדר השינה, "למה שיקרת לי?" ואני שלא רציתי לומר לה שקניתי אוכל מחוץ לבסיס מגמגם. מבקש סליחה...מתחנן עלינו...מבקש סליחה שוב. והיא בטוב ליבה, באי הבנתה אותי, סולחת, מלטפת, מנשקת, מתעלסת באהבים. ואני מתענג על התפיסה, על הענישה, הייתי ילד רע. נתפשתי. איזה כיף. כועסים עלי. לא, אל תעזבי אותי...אני אהיה בסדר...אני אעבוד על עצמי...

 

יודע אדם מעת לעת כי שד השקר בא ועולה בו מדי פעם. הרי אדם לא משקר מרגע הקיצו ועד להגיעו למשכב. אך לפעמים הוא רוצה ששקריו אולי יפגעו באלו האוהבים אותו, אלו היודעים גם לסלוח לחולשותיו. אולם לעיתים הוא מנסה לעשות יותר מכך, ולשקר לממונים עליו.

 

הייתי אז ראש מדור צעיר בחיל מקצועי. ולא רק זאת אלא אף קצין מטה, הכפוף למפקד היחידה. איני יודע מה הביא בי את שד השקר, אבל ביקרות מסויימת שהייתי אחראי להצלחתה כשלה. ניסיוני העלוב להוציא מסמך חסר תוקף בתיארוך לאחור (ובלשון העם "פיברוק") אבל זה היה בעוכרי...מהלך ההדחה היה מהיר ואכזר. קצין בודק, שבוע של חופשה כפויה, משפט משמעתי, כלא, ותפקיד מול חלון ביחידה שוממת באמצע השומקום. אכן, עונשו של השקר היה קשה. אין לי להלין, אלא על עצמי. מדוע היה כה קשה לומר את האמת מלכתחילה, מדוע לשקר, ולהמשיך לשקר עד אין קץ? התשובה כה ברורה ופשוטה, וכה מורכבת ואכזרית.

 

הזמן רץ, שקרים באים והולכים, סליחות ורגיעות, נשיקות, ליטופים, מעשי אהבים, לידת ילדים. אני כבר אב לשני ילדים, חמודים, צחקנים ונבונים.

 

הנה אני הולך ברחובות העיר ובני על כתפי בדרך לגן. אין הרגשה טובה מזו לשאת את בנך בכורך על כתפיך, והוא מלך העולם, מחייך ונהנה. ואתה מלטף את רגליו הקטנות. והנה מאפיה. "אבא, קנה לי משהו" הילד מבקש. ואני אב אוהב מוריד אותו מכתפיי ונותן לו לבחור מכל טוב המאפיה. בני בכורי, מחמל ליבי, בוחר בקרואסון גדול, גדול הרבה מכפי יכולתו לסיים. אני מגיע אל הגן, וסייעת הגננת עוזרת לבני עם המאפה. אני הולך לעבודה, ומשוחח עם אישתי בטלפון.

"כן, הלכתי עם ערן למאפיה"

"מה קנית לו?"

"אהה....רוגלע קטן אחד, הוא בטח סיים אותו, כבר"

וכפי שאתם כבר יודעים, סוף גנב לתלייה...

אחרי הצהריים אנו אוספים את המתוקים שלנו מהגן, ואשתי פותחת את התיק של הבן, והקרואסון של ערן הופך לאסון שלי.

"בשביל מה שיקרת? מה זה נתן לך? איך אפשר לסמוך עליך?"

ואני אין לי תשובה...איני יודע למה שיקרתי. מצד אחד – אשמה קשה, מצד שני הלב מתרונן ,איזה כיף! היא רותחת עלי! היא שונאת אותי! אני אברח! אני אשאיר אותה לבד! אני אראה לה!"

 

וכך מיום ליום שד השקר משתחרר מבקבוקו, מוחזר אליו ולאחר זמן משתחרר וכך חוזר חלילה.

 

הסוף, ידידי, לא יהיה טוב....

 

תגובות