סיפורים

נוף ילדותי 1,2

נוף ילדותי

 

 

חולה ירח

 

בימים ההם כשעדיין ללא נסללו כבישים בשכונות העולים וכניסתו של כלי תחבורה לרחובנו היתה מחזה נדיר, הטנדר הירוק של ויזל היווה אטרקציה בשכונתנו. בעת שחנה בצד הדרך היו הילדים  מתאספים סביבו ובוחנים אותו מכל עבר. כל בוקר בשעה 7,  בעודי מחכה לחברותי, ללכת בצוותא לבית הספר, הייתי צופה בו מגיע, טנדר גדול חזיתו כפני כריש, מאיים ומפחיד כמו טנק מרכבה של ימנו, חורש את הדרך המחוצצת, מפריח ענני עשן ואבק החודר לנחיריים ומאבק את תלבושתי האחידה.

 

ממרחק מה התבוננתי בדודיקה הממתין לויזל הבוס, כדי להצטרף אליו לעוד יום של עבודה כסבל בטחנת הקמח. על פניו של דודיקה לא נכרו מחזות האתמול, סיגריה בפיו, ענני עשן אפורים וצהובים צובעים את שמפו הקטן, עומד שליו ומחייך לכל השכנים העוברים על פניו.

 

דודיקה היה איש ערירי אשר הגיע לשכונתו "ממחנות העולים",  מעברה שהוקמה בתוך יער קטן במבנים שנטשו הבריטים. השכונה שלנו איכלסה את רוב יוצאי המעברות מהסביבה והיתה כמעין כור היתוך של יוצאי מדינות ערב ואשכנז שניצלו מן התופת - דודיקה היה אחד מהם.

 

דמויותיו השונות של דודיקה השיכור של שעות הערב ודודיקה של הבוקר, הדהימו אותי וקצת בושתי באותם רגעים על כך שהצטרפתי לחבורת הילדים לקריאות "דודיקה שיכור, בתחת יש לו חור".

אבל מחשבות הבוקר לא הפריעו לי ולחברי להתייצב מידי ערב מאחורי גבו ולהשמיע אותם הגינויים.

 

בקבוק ערק ריק בידו, עומד הוא מול ירח מגמגם או צועק בליל של מילים שלא הבנו,  מלבד את השם 'ויזל' שעלה בתחילת כל משפט.  הרבה כעס על אותו ויזל הבוס הוציא דודיקה מול הירח. מידי פעם ניסנו להפנותו בכח לכיוון האחר אך נראה שהירח היה בן שיחו, והוא שוב הפנה את פניו אליו, מדבר אליו ובוכה.

 

צער רב מילא את ליבנו כששמענו כי דודיקה נפטר. חבורת הילדים נתכנסה בערבו של אותו יום ועננה של עצב כיסתה את פני כולם, קריאות נקמה "בויזל הבוס" עפו באוויר, פגיעה בטנדר הירוק תוכננה, אך דבר מכל זה לא יצא אל הפועל, כי לטנדר הירוק כבר לא היתה סיבה להגיע.

 

ודודיקה כבר לא שיכור.

 

  

בן גוריון

 

"בן גוריון, בלע סבון, אימו תפליץ והוא יציץ !". כשעדיין לא ידעתי איך נראה בן גוריון ראש ממשלתנו ואני לא חושבת כי מישהו מהחבורה ידע וכשבקושי ידענו קרוא וכתוב קיבלנו עלינו, כדור ההמשך, להתייצב מול חלונו של "בן-גוריון" ובדבקות שלא היתה מביישת אף חייל לקרוא קריאות גנאי.

 

אף אחד לא כיוון לזמן, אך בדיוק בשעה חמש כשהשמש צבעה באדום את השמיים, ואולי כי טרם הגיעה שעת  משחק "המחבואים" היינו מתיצבים כחיילים קטנים במרחק בטחון מחלונו של בן גוריון וצועקים :" בן גוריון בלע סבון, אימו תפליץ והוא יציץ !" לפעמים היינו מעיזים וזורקים אבנים קטנות אל חלונו ומחכים לתגובה, בעקשנות של ילד, לא עזבנו את המקום עד שהסיט את הוילון הדהוי והראה לנו את פניו. באותו הרגע נפוצה החבורה לכל עבר, כחיילים המבקשים מחסה ונדמה כי ממרחק של קילומטר ניתן היה לשמוע את הלמות הלב של כל אחד מאיתנו. מעולם לא פצה את פיו, לא נזף בנו וביום יום לא  התלונן או דיבר עם איש משכניו.

 

ידעתי כי בן גוריון הוא איש חשוב אך לא הבנתי מה זו ממשלה, והיסטורית בן גוריון כבר לא היה ראש ממשלה  אם כי עדיין כולם נשאו את שמו ביראה וכבוד. דבר מן הדברים הללו לא התיישב לי בראש: איך זה שבן גוריון, האיש החשוב שגר בשכונתנו, ואנו שומעים את קולו ממקלטי הרדיו, מדבר בעוצמה ובנחישות, נמצא כרגע בביתו ומפחד לצאת ולעמוד מול ילדים קטנים כמונו.   

 

בפעמים הנדירות שראיתי את דמותו המלאה של האיש, מכבס ותולה את תחתוניו הארוכים על החבל, תהיתי איך זה שלאיש נערץ כמוהו אין עוזרים שיעשו את המלאכה עבורו ולמה הוא גר בדירת חדר שכללה מטבח ושירותיים משותפים עם דודיקה השיכור.

 

 האמת, בפעם הראשונה כשראיתי את תמונתו של "בן גוריון האמיתי", לא מצאתי הבדל גדול בין הדמות שנשקפה אלי מן התמונה לבין "בן גוריון שלנו" . לשניהם שיער לבן צומח לגובה ומעטר ככתר את ראשם, שניהם היו לבושים במכנסי וחולצות חאקי קצרים ואם יכולתי למדוד הייתי אומרת שהם באותו הגובה.

 

בן גוריון שלנו , נפטר לא הרבה אחרי דודיקה שכנו ומעולם לא נודע לנו שמו האמיתי. וממבט של אדם בוגר, הייתי אומרת שהוא היה אדם אמיץ ראוי לכל הכבוד שנשא בן דמותו האמיתית. לימים הבנו כי שניהם שרדו את מחנות ההשמדה.

 

 

 

תגובות