סיפורים

הקדוש ברוך הוא

הקדוש ברוך הוא

 

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה.כך אמרתי כשקמתי בבוקר.

זה לא קרה לי אף פעם מעצם היותי חילוני בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי או מה שזה לא יהיה.

אבל ככה יצא לי.פשוט התלבש יפה על פקיחת העיניים.קמתי,שטפתי פניי,שיניי וראשי ובהיתי קמעה בקירות דירתי הריקים מפסל,מסכה,פוסטרים או שמלות מלמלה שנתלו לראווה על מסמרים וקולב באחת מתקופות חיי המבולבלות יותר.

בגבולות ההיגיון ששמתי לעצמי בתקופה די מוקדמת בחיי לא היה מקום רב כל-כך לסוריאליזם מזדמן שבכל זאת צץ מדי פעם בנקודות זמן שונות ביום-יום שלי ואיים במקצת על המרקם השברירי של שפיות דעתי.

החתולה שלי שתתה מעט חלב מקערתה מעוטרת הפרחים,עשתה את המיאו המסורתי וקרצה לי כבדרך אגב.

בעודי מהרהר בעובדה שקערת חלב מעוטרת פרחים יש לי בשביל הדגנים של הבוקר אבל חתולה אין לי פרשה החתולה הנ"ל אל המקלחת,כנראה גם בשביל היגיינת בוקר מסוג כלשהו.

החלטתי שאיני מסוגל יותר להתמודד עם המציאות המוטלת בספק של בוקר זה והלכתי אל ידידי משכבר הימים דקארט שכמנהגו משכבר הימים היה מועיל כפחית שימורים ריקה. הסברתי לו את הבעיה ואמרתי לו שאני לא יודע כבר מה לחשוב.

הוא ענה לי בכנות שיש סבירות בינונית לזה שאני כנראה לא קיים.

בחוסר אונים משווע פניתי לסמכות גבוהה יותר בכדי להציל את נשמתי המועדת לפורענות והמשכתי בדרכי בעודי חושב על המשפט הראשון שיצא מפי בטבעיות בבוקר אפוקליפטי זה.

בדרך פגשתי את ועד הבית ממנו ניסיתי להתחמק כבר חודש וחצי. "נו,כסף יש?” תקף בנימוס בלתי מתפשר מלווה בחלקיקי ריר שניתזו בפראות על פרצופי השטוף זה מכבר.

"נו,כסף אין.” החזרתי באותה מטבע מילולית כפיצוי על החוסר במטבע מעשית.ללא חלקיקי ריר. "תמצא כבר עבודה,בטלן!” הביע הוא את דעתו על אורח חיי בשנה האחרונה. נפרדתי ממנו לשלום ללא נטירת טינה ובקריצה לא אופיינית שכנראה סיגלתי לעצמי מהחתולה של הבוקר. כשהגעתי לבית של אלוהים כבר הרגשתי טוב יותר. פשוט יש לו את זה. מהכניסה הרגשתי את זה כבר.

בלתי ניתן לתיאור במילים. פשוט מרגישים טוב יותר. צלצלתי בפעמון הדלת פעם אחת.

הצלצול הקודם של פעמון הכנסייה הגדול הוחלף בצלילי מלאכים מסורסים ונוגים.

הוא אמר לי שהוא הוריד את הרינגטון מהאינטרנט כי הקודם עצבן קצת את החברים הדתיים שלו ובכלל הוא  שוקל בזמן האחרון להרחיב את אופקיו ולהיות יותר אוניברסלי.

הוא אמר שכנראה הוא יתחיל בטיסה להודו שם הוא מתכוון לשחוט כמה פרות קדושות. צלצלתי בפעמון הדלת בפעם השנייה. שמעתי מעברו השני של המפתן הידוס מעודן של נעלי בית שלא הותיר מקום לספק כי מדובר בצעירה מהממת בנשיותה.תהיתי לעצמי מתי ישפר חלקי כחלקו ולא אצטרך להסתפק עוד בוירטואליות ידנית. הדלת נפתחה ומעברה ראיתי את הילה.סונוורתי והרגשתי את כוחות השכינה אופפים אותי בעדנה ומלווים בקולות מלאכיים נוגים שהרטיטו את נשמתי הפצועה.

"תוריד את היד כבר מהפעמון,אידיוט.תשע בבוקר עכשיו!”

טוב,לפחות כבר לא דאגתי לגבי תפיסת המציאות שלי."הוא בבית?” שאלתי אותה ביראת קודש."לא.הוא יצא מוקדם. "אפשר לדעת לאן?” שאלתי בחשש מסוים.

אחרי התלבטות מסוימת היא אמרה לי שהוא הלך למקום טוב יותר. הילה סגרה את הדלת וחדר המדרגות נהיה חשוך. חיפשתי את המתג כשלפתע נתקלתי באור.

"מה שלומך,חמוד?” שאלה אותי אור.כל-כך אהבתי את הפלרטטניות שלה.היא הייתה יפהפיה לפחות כמו הילה אך הרבה פחות מתנשאת וקרה ממנה.

"בסדר,טוב יותר עכשיו כשאני רואה אותך.את מביאה אור לעיניי".פשוט אין לי את זה.זה היה נשמע כל כך שנון כשזה לא היה על דל שפתיי.

היא צחקקה בנימוס ואמרה לי שהוא נמצא עכשיו במקום טוב יותר עם שמחה.

אמרתי לה שאני יודע את זה כי דיברתי עם הילה עכשיו.ניסיתי לחשוב על משהו חכם יותר להגיד אבל לא יצא לי. היא חייכה ונכנסה אל הבית מבלי לפתוח את הדלת. עוד פעם נדפקה לי תפיסת המציאות.

נפלתי במדרגות באלגנטיות ונזכרתי בזה שחשוך שם.קמתי והדלקתי את המתג.

יצאתי את הבניין ושמתי פעמיי לעבר מקום טוב יותר.

 

----------------------------------------------------

 

חיכיתי בתחנת האוטובוס כמספר דקות עד שהגיע האוטובוס האדום. בשנה האחרונה לא ראיתי אוטובוס אדום בבאר-שבע. שאלתי את הנהג לאן הוא מגיע והוא ענה לי שהים זה התחנה האחרונה שלו. נו,לא הייתה לי ברירה אלא לשתף פעולה.

נתתי לו ארבעה בוטנים אמריקאיים ועליתי לאוטובוס. אחרי עשר דקות של נסיעה הגענו לים.ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת אל החוף.לפתע נזכרתי בזה ששכחתי להביא קרבן לפגישה אתו.

נסעתי בחזרה באוטובוס האדום לביתי והבאתי משם את החתולה של הבוקר שהביעה את מורת רוחה אבל בסופו של דבר שיתפה פעולה כשהבינה היא שהכול לטובה.כשעליתי לאוטובוס ופשפשתי בכיסיי שמתי לבי לזה שנגמרו לי הבוטנים האמריקאיים.למזלי לקחתי עמי גם את קערת החלב המעוטרת ובכך הבטחתי

גם את הנסיעה חזור.

כשהגעתי לחוף שוב הוצאתי את החתולה מתיק הגב שלי כדי שתקבל קצת אוויר.

כהכרת תודה החתולה צווחה ופרצה בריצה מטורפת אל עבר המים.

בעודי חושב על כך שהנה הלך לי הקרבן הפתיעה אותי החתולה ופצחה בשחיית גב לעבר מקום טוב יותר.

משימתי המידית הושלמה בחציה.עכשיו היה עלי רק לדאוג לתחבורה בשבילי.

על שפת הים עמדו שני אנשים מבוגרים עטורי זיפים ולמודי-תלאות.יורדי ים טיפוסיים.

ניגשתי לקרוב יותר שחבש רטיה למצחו ושאלתי מה יעדו.

ניגשתי לשני כי לא הייתי מעוניין ללכת לעזאזל בניגוד לנוסע המיואש שישב בסירתו הרעועה של חובש הרטיה.

השיט למקום טוב יותר היה רגוע ובצדה השני של הסירה הופתעתי לפגוש את חבר הילדות שלי,איוב.

כששאלתי אותו למעשיו על סירה זו התייפח הוא בייאוש.

"שמע,אחי,פשוט נשבר לי,נשבר." אמר וגירד את פצעי הצרעת שלו.

פטפטנו לנו מעט והחלפנו זיכרונות ילדות עד שהגענו.

האבטחה של המקום הייתה הדוקה משהו וכל מי שנכנס למתחם היה צריך להפקיד בכניסה את כל חפצי המתכת,האמונות התפלות והדעות הקדומות שברשותו.

 

עדיין צפצפתי בגלאי המתכות.

המאבטח שהיה איש גדל גוף וזועם הבעה הביט בי ואמר בקדרות : "של נעלייך."

"מעל רגליך?" עניתי בשנינות בכדי לשבור את הקרח.

הבחור הניד את עפעפו ותו לו.קהל קשה,חשבתי לעצמי.

אחרי שעברתי את הבדיקות הקפדניות פגשתי בשמחה שתמיד הרנינה את לבי.

"מה קורה,מותק? יש לך פגישה?" פנתה אלי בחיוך.

נעלבתי."אני צריך פגישה? מה קרה? הוא שכח את החברים שלו?"

"לא,שמע,הוא פשוט נורא עסוק ו....." גמגמה.משה,בעלה,השפיע עליה לרעה ביכולת הביטוי המילולית שלה.

"שמעי,חמודה,עם כל הכבוד והיראה,אני והוא כבר מכירים לא מהיום.אם יש איזושהי בעיה תמסרי לו שחבר שלו מהגן שהלך מכות בשבילו עם כל אחד ואחד שנשא את שמו לשווא רוצה לראות אותו." הגבתי.

"שמע ישראל,אתה יודע שהוא רק אחד ו...." ניסתה היא עדיין להתגונן.

"מכיר,מכיר כבר את המשפט.אני יודע שזה הנוהל הקבוע,רק אל תשכחי מי סידר לבעלך את השיש ללוחות השניים רק בגלל שכשהוא בקריז אז הוא לא שולט בעצמו ומתחיל לנתץ דברים על ימין ועל שמאל,שמחה." פניתי אליה ברובד האישי.

"טוב,נו,כנס.רק אל תערב אותי אם יש לך בעיות." נשברה.

עליתי על המדרגות הנעות הארוכות ביותר בעולם ולאט לאט עליתי מוכה סנוורים לאור יקרות שנפוץ לכל עבר באולם רחב ממדים בו הוא שכן.

 

 

 

מסביבי היה אור לבן שהקיף כל פינה הנראית לעין.

"תגיד,אתה לא יכול להעיף כבר את הפרוז'קטור המסריח הזה מכאן?" התקוממתי.

לפתע יצאה בת-קול מדומיית החדר אפוף הקדושה.

"תגיד,אתה לא יכול להעיף כבר את הפרוז'קטור המסריח הזה מכאן?"

למזלי פתרתי מספיק תשבצים בחיי כדי לדעת שבת-קול זה הד בעברית פשוטה.

לאולם הגדול הייתה אקוסטיקה ממש טובה.

התחלתי להתקדם לכיוון האור לאחר ששלתי נעליי מעל רגליי מכיוון שהאולם היה מרופד בשטיח מקיר לקיר.

הלכתי דקות רבות ולא מצאתי את הפרוז'קטור.

דבר מוזר היה הוא שככל שהתקדמתי האור נראה כמו מתרחק ממני.

נשבר לי."אלוהים!" צעקתי.

"אלוהים...הים....הים....רגע תמתין....ין....ין....." שמעתי.

ואני זכרתי שרק אמרתי את החלק הראשון.

הייתי מבולבל קמעה ולא הבנתי את המתרחש.

"אקו,איי,אחת,איי,איי,אחת,אקו,אחת,איי,אחת,אקו....איי...."

טוב,את זה בטוח הייתי שלא אמרתי.אך האם יכול להיות שחשבתי את זה? והאם זה בעצם אומר שאני קיים?

אוף,ממש לא הייתי צריך לבקר את דקארט על הבוקר.אמא שלי תמיד אמרה עליו שהוא השפעה שלילית.אני צריך להקשיב לה יותר.

העניין בדבר היה שהקול ששמעתי היה גבוה ועדין,כקול מלאך.לבטח לא קולי שלי.

המשכתי בהתקדמותי אל עבר האור ובעודי שומע את הקול זרקתי קריאה בניסיון נואש אחרון להציל את שפיות דעתי.

"בת-קול?" קראתי.

"לא,בת-אל."

הגעתי לבמה המרכזית של האולם ונאנחתי אנחת רווחה.

"תגידי,בת-אל,חמודה,אבא לא אמר לך שאסור לשחק עם המיקרופונים?"

"לא.מי אתה?" שאלה.

"ישראל,חמודה.את לא זוכרת?" נפגעתי.

הילדה התעלמה ואז אזרה אומץ לנסות לבקש ממני משהו.

"שמע ישראל..." התחילה.

"השם אלוקינו השם אחד?" לא יכולתי להתאפק.אני כל כך שנון היום.

היא התבוננה בי ופניה הקרינו אכזבה מסוימת.כמו העלבתי לה את האינטליגנציה.אין חוש הומור במקום הזה.

"איפה אבא,חמודה?" שאלתי.

"בגינה.מוחמד בדיוק ביקר אצלו עכשיו לשבור את הצום.הוא עזב בדיוק לפני שבאת." ענתה.

"יופי,מתוקה.אני אגש אליו.לכי לחדר המשחקים לשחק עם ישוע."

הילדה עזבה את האולם וכך עשיתי גם אני.

יצאתי אל הגינה רחבת הידיים שהייתה מדהימה ומטופחת כתמיד.

עצי פרי למיניהם,אקליפטוסים,שיחי ורדים.בנוסף לנוף הטבעי היה גם מנגל.

ניגשתי אל המנגל בכדי לראות מה מתבשל וראיתי שאין שום מאכל בפנים.

התכופפתי קמעה ונדהמתי לראות שהוא משתמש עוד פעם בסנה כדי לבשל.

הייתי מהופנט עד שכמעט לא שמתי לב למגע הבשר שנשק לצלעי בליטוף הזוי וקר שהזכיר ימים נשכחים.

קפאתי במקום.

 

--------------------------------------------------------------------

 

סבבתי על עקביי ושם היא עמדה במרחק נגיעה ממשית.

מגע ידה הקריר במותני תפס אותי לא מוכן למראה השמימי של גופה הענוג שהיה חסר מלבושים כרגיל מיום היוולדה.

"רוצה תפוח,אדון?" בנעימת קולה המתגרה כרגיל.אמרה ונגסה בתשוקה בפרי האסור.

"עדיין לא הבנת את הפואנטה עם הנחש וכל זה,חווהל'ה,הא?" בתוכחה מסוימת.

"לא.אבל נראה לי שאתה כן....." אמרה ושלחה ידה לחלצי כששמתי לבי לפתע לזקיפותי הבלתי מתפשרת ששליטתי העצמית לא תפסה בעוד מועד.

הובכתי מעט ורגשות מעורבים מילאו את לבי שנשטף זימה זה מכבר.

"איפה בעלך?" קטעתי בחדות כל הרהורי כפירה מראשנו.

"הוא עוזר לנוח להעמיס את התרנגולות בחוף".בנימת אכזבה ברורה לעין השיבה.

"הפרנואיד הזה עדיין יוצא להפלגות עם כל המשק?"

"כן,הצונאמי עורר בו מחדש את כל טראומות הילדות ואתה יודע שהוא לא אוהב לקחת סיכונים."

"מה עם קין?מרגיש טוב?" המשכתי בשיחת החולין כדי להסית את תשומת לבי מגופה המשגע.

"לא משהו,הוא כל הזמן רב עם אחיו ומשגע אותנו.זה יגמר ברע,אני אומרת לך." נהייתה רצינית.

"נו,זה הבל הבלים,אני אומר לך,הבל הבלים." ניסיתי להחזירה למצב רוח קליל.

"מה,היית אצל שלמה היום?" אמרה ועיניה אורו.

"לא,למה את שואלת? רגע...גם את אחת מהאלף?" לא הפתעה גדולה בשל היכרותי את הנפשות הפועלות.

"לא,מה פתאום...רק רציתי לשאול בשלמה....אה...בשלומו....אתה יודע שאני אשה נשואה,ישראל!" תקפה ביאוש.

"התבלבלת שם עם האיות,מותק." הנחתי לנפשה.

"תגידי,איפה הוא?" שאלתי.

"איפה מי?" היתממה האישה הראשונה של הגן.

"את יודעת,הוא...." גמגמתי.

"לא,אני לא יודעת.מי?" אמרה וחייכה בהתגרות.

"קיבינימט,חווהל'ה,את לא עושה לי את זה שוב.אכלת כבר מהעץ אז ברור שאת יודעת וסתם מנסה לגרום לי להגיד את שמו לשווא.

את יודעת שאני לא אוהב לעשות זאת ובייחוד לא כאן,איפה שיש מיקרופונים,האזנות סתר והרבה הרבה שכינה,מותק!" השבתי ברוגז.

"על מה אתה מדבר?מה,הפכת להיות פרנואיד כמו נוחי?" המשיכה.

"לא.אני פשוט לא רוצה להגיד.עכשיו תגידי לי איפה הוא בבקשה." עמדתי על שלי וסוף סוף,בגלל התרגזותי הגדולה,גם שלי לא עמד.

"איפה מי?"

והיא שעמדה גם המשיכה במשחקה המקדים,אה...ממקודם.

"התבלבלת שם עם האיות,מותק." השיבה לי באותה מטבע והתקשתה היא להסתיר את משוב נפשה.

"נו,תגידי לי איפה הוא!!" דרשתי בתוקפנות.

"זה כולה שמע ישראל,אה....שם,ישראל,כולה שם." נתפסה בקלקלתה.

"את רואה?מי את חושבת גרם לך לזה שתתפלק לך העין שם אחרי המם,זה הוא,אני אומר לך.וזה לא רק שם,זה ה-שם.את מבינה למה אני לא רוצה להגיד אותו?" התרסתי כנגדה ללא היסוס.

"אם אתה לא אומר אז אני לא אומרת איפה." נסוגה בילדותיות אל הקלף האחרון שברשותה.

נשברתי.

"טוב,נו,אלוהים.קיבינימט,אלוהים...הנה אמרתי........."

תפוח הוא לא פרי גדול במיוחד אבל קשה בבסיסו וחזק בתנועתו אם הוא ניתז אל גולגולתך במהירות של מעל 100 קילומטרים בשעה בהערכה בלתי מזוינת.המחשבה האחרונה שעברה בראשי בעודי נופל אל הקרקע ומתנדנד בין תפיסת מציאות לקויה והכרה חצי מעורפלת בכאב חד ופנימי הייתה נחמה מסוימת בעובדה שגם ניוטון,חברי משכבר הימים ספג הרבה תפוחים לפני שהוא הגיע למשהו.חושך.

---------------------------------------------------

ויהי אור.

יותר מדי אור.

עצמתי עיניי וחשתי כאב חד ובלתי מתפשר שכמו חתך כל מחשבה שעלתה בראשי.

נו,טוב,לפחות עכשיו אני יודע שאני קיים.

ניסיתי לקום ולהיזכר בדבר האחרון שקרה לפני החושך.

תפוח.חזק.

כשתחושת הזמן שבה אליי הרגשתי שלא חלפו יותר מכמה דקות חוסר הכרה.

ניסיתי לקום באטיות ולפקוח עיניי בזהירות כששיערתי שאני באולם הגדול לפי כמות האור המסנוורת.

"אי אפשר לכבות כבר את הפרוז'קטור המחורבן הזה?” צעקתי.

"לא.לא בשבילך לפחות.” שמעתי את התשובה מגיעה מטווח קרוב.

"אלוהים?”

עוד תפוח.

"זה די כואב התפוחים האלו,אתה יודע?” אמרתי בקומי בניסיון לראות מי המשליך.

במרחק יריקה פוטנציאלית ראיתי דמות נמוכת קומה,אדומת שיער רכובה על חמור שנראה לי כלבן באור הרב שמסביבי.

"משיח?” תהיתי לעצמי בקול.

עוד תפוח.

"קיבינימט,אתה לא יכול להפסיק עם זה? זה די כואב,אתה יודע!”

הבטתי ביתר תשומת לב בדמות וזיהיתי את הממזר בסופו של דבר.

"דוד בן-ישי.גמד שכמוך.הייתי צריך לדעת שזה אתה.” אמרתי באומץ וזזתי מהר ממקומי להימנע מהטחת מזון מוצלחת נוספת.

"המלך דוד בשבילך,ישראל.” אמר בהתגוננות על כבודו.

"מלך,הא? מה קרה,מאז הקטע עם הפלישתי המפגר הזה אתה חושב שאתה וילהלם טל עם כל התפוחים האלו? “ לא ויתרתי.

פניו נצבעו כשערו.

"וחוץ מזה,מה הקטע עם החמור,דוד?” ניסיתי להרגיעו במקצת.

"זה לא הוא,זה היא.” אמר במבוכה מסוימת.

"אתון?” שאלתי.

"כן.” ענה וקומתו כמו קטנה אף יותר.

"של שאול?” הימרתי.

"כן.ביקשתי וולבו אבל אמרו לי שאין כרגע תקציב לזה.אין תנאים בממלכה הזאת,

ישראל,פשוט אין תנאים.” נשבר ואמר כמעט בבכי.

החלטתי שאני לא מסוגל כבר יותר עם ניפוץ המיתוסים הזה ועזבתי את הג'ינג'י לדמעות התנין שלו לבדו.יצאתי אל הגן.הייתי חייב להבין מדוע קמתי ויצאו לי אותן מלים מהפה.הייתי חייב אחיזה חזקה במציאות שוב.

כשהגעתי לקצהו השני של הגן חיוך עלה על שפתותיי.

הגיע הזמן שמישהו יגיד לי את האמת סוף סוף.

"פרידריך ניטשה,האיש והאגדה,מה שלומך?”

"מה שלומך,הר ישראל? כמה שנים כבר עברו?” ענה בחיבה גלויה.

אחרי שיחת חולין קצרה לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו.

"אמור לי פרידריך יקירי,איפה הוא?”

"אה...איפה מי?” התחמק כמו כל האחרים.הגיעו מים עד נפש.לפרידריך זה לא התאים.הוא היה בחור הגון בדרך כלל.אתו יכולתי לדבר.

"אלוהים.” זרקתי באומץ והתכופפתי מידית כחתולת הבוקר שלי.אין לי עוד נשמות לבזבז.

שתיקה.

"שמע ישראל....”

התאפקתי.

"טוב,אני מניח שאין דרך קלה לספר לך את זה....” נעצר הוא לפתע כשמישהו קרב אלינו.

איוב.

"פרידריך,אני חושב שאני אמור לספר בשורות כאלו.” אמר המצורע.

"נמאס לי כבר ממטבעות הלשון שלכם,אנשים! למה אף אחד לא יכול כבר לספר לי מה קורה??” יצאתי מכליי.

פרידריך פנה אלי בהבעה רצינית.

"ישראל,אלוהים כבר לא כאן.” אמר בקדרות.

"אז איפה הוא,לעזאזל?” צרחתי בעודי רואה את חובש הרטיה מציץ אלינו לבדוק אם נוסף לו במקרה עוד לקוח לא מרוצה.

"תרגע,ישראל,הוא במקום טוב יותר.” ענה.

"אבל כאן זה מקום טוב יותר.” ניסיתי להיאחז בשפיותי.

"כן ישראל,אבל היום בבוקר הוא קיבל העלאה ועבר למקום טוב יותר מזה.” השיב.

שתקתי בייאוש.תשו כוחותיי והשעה הייתה כבר מאוחרת.

עזבתי אותם והחלטתי לחזור עם האוטובוס האדום לדירתי.

בכל מקרה לא היו לי מספיק בוטנים אמריקאיים בכדי לעלות לרכבת למקום טוב יותר מזה.

אסע לשם כבר מחר בעזרת השם.

 

 

תם ונשלם.

 

 

 

 

         תודה רעיונית גדולה לאדון לאיוש שפירר שיזכה לימים טובים אמן.

         ברכה,פרנסה טובה והצלחה לכל עם ישראל.

 

 

תגובות