מצורע / רונן
12, ינואר, 2012 – 10:35
ישבתי בחדר קטן, חמש על ארבע. השולחן והכסאות חוברו לריצפה בברגים. ריח חמוץ עיבה את האוויר כמו אומר שהוא הדייר הקבוע. ניסיתי לשלוט ברגשותי. באותו תמהיל רגשות המשלב פחד עם התלהבות סקרנית. שנה וחצי של מאמצים נשאו פרי לבסוף. למרות שלא הוכרתי ככוכבת עולה בקהילת הפסיכיאטרים הותר לי סוף סוף הראיון. אולי רק משום שהייתי עיקשת במיוחד והצלחתי להתיש את המערכת. בעוד דקות אחדות יכנס מבעד לדלת הממוסמרת אחד מהאנשים השנואים ביותר במדינה. אסיר מספר A-3221. האות 'A' , כבר ידעתי, מסמלת אסיר בסיכון גבוה. במשך ששת השנים בהם נכלא במוסד מאובטח זה, הוא שהה בבידוד מקסימלי. גליון הביקורים מציין כי היו לו בסך הכל שלושה ביקורים במשך שש שנים. עניין אותי מאוד לראות איך יגיב אדם ששהה בבידוד כל כך ארוך. בדרך כלל הם כל כך שמחים לחברה אנושית שהם מתנהגים כמו כלבלבים. במשך עשרת הימים, מאז שקיבלתי רשמית את האישור לערוך את הראיון, חישלתי את עצמי לקראת הפגישה. עוברת שוב ושוב על התאורים המפורטים של מעשיו כפי שהוצגו בבית המשפט. שלושה שופטים פסלו עצמם מלשפוט את המקרה. הסלידה והזעזוע הציבורי הכו בכל מקום כמו גל צונמי של רגשות. אחת מהסיבות לבידוד הקפדני היתה על מנת להגן על האסיר. זאת, בעקבות חשיפה של התעללויות קשות שהוא עבר. הן מצד חבריו האסירים והן מצד הסוהרים. במדינה מפולגת, שבה בין כל שני אנשים תוכל למצוא שלוש דעות, היתה תמימות דעים אחת – שנאה תהומית כלפי האדם שבעוד שניות ספורות אפגוש. ניסיתי לתרגל שוב את האני המקצועי. האני האוביקטיבי, המדעי. להתנתק מדעתי האישית ומכל המורשת שלי, כאדם אשר גם לו יש הורים, אחיות וילדים. היום אני יכולה להביט בתמונות ובסרטים וכמעט לדכא לחלוטין את הרצון לצרוח, להקיא ולהגיב בקיצוניות. כנראה שנפש האדם מסוגלת, בסופו של דבר, להתמודד עם הכל.
חריקה מתכתית נשמעה מבחוץ והרגשתי איך הדופק שלי מאיץ ואת כפות ידי מזיעות. הגוף שלי הריח סכנה ונערך בהתאם. הדלת נפתחה ולחדר הוכנס צל אדם הלבוש במדי הכלא. ניתן היה להבחין בברור בסלידה והדחיה על פני שני הסוהרים שליוו אותו. הם כבלו אותו בידיו וברגליו לכיסא ולריצפה. שמתי לב שהם לא פיספסו אף הזדמנות להשפיל ולגרום סבל לגוף הגרמי שהם גררו איתם. הד טריקת הדלת מאחוריהם היה הצליל היחידי שנותר באוויר יחד עם הריח החמוץ. מולי ישבה בובת אדם. כשאני מנסה לשחזר עכשיו את הארועים אני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות. תחושת הדחיה האוטומטית שעלתה בי הפתיעה אותי. חשבתי שאני מוכנה הרבה יותר לפגישה. כל תוויו היו כשל גבר בשנות השלושים המאוחרות. אבל התחושה היתה כאל משהו זר, לא טבעי, מנוכר. אני זוכרת שהסתכלתי על זרועותי ואכן ראיתי כי עורי נעשה חידודין חידודין, כעור ברווז. כאילו, בעת ובעונה אחת , הוא היה שם ולא היה. חושי שידרו לי מסרים סותרים. כמו אין התאמה בניהם. יכולתי לחוש בנוכחותו המאיימת בכל מקום בחדר, גם אם הייתי עוצמת את עיניי. אפילו ביתר שאת אם הייתי עוצמת אותן. יחד עם זאת, עיניי, שידרו לי עסקים כרגיל. זקן חום שזור בשחור עיטר את פניו. שערו היה מדובלל, ארוך ושמנוני. אני יודעת שרחצו אותו וחפפו לו פעם אחת בחודש. כנראה שזה היה סמוך לפגישה או בזכות הפגישה. לא נדף ממנו שום ריח. ידעתי מדוחות המעקב ומהסרטים כי הוא נוהג להתפנות בכל מקום בו הוא נמצא. הוא לא משתמש כלל בשרותים או דואג להגיינה האישית שלו בשום צורה שהיא. היו מספר נסיונות לטענות לאי שפיות על רקע התנהגות זו וההיבטים המזוויעים של מעשיו. אבל, תמיד הם נדחו על הסף. המומחים שבדקו אותו מצאו אותו אחראי למעשיו. אחד מהם, פסיכיאטר משטרתי ידוע, הסביר בחוות הדעת כי הוא הכריז מלחמה על המין האנושי ולכן מעשיו כה חריגים ומוזרים. לדעתי, הסבר זה כשלעצמו היה נימוק רב משקל דווקא לחוסר שפיות. אבל אף אחד לא שאל לדעתי. נראה כי כולם חיכו רק לרגע בו יאפסנו את הרעה החולה במקום בטוח וישכחו היכן המפתח.
הצצתי בשעוני. השעה היתה 11:20. כמעט שעה שאנחנו ביחד וטרם נאמרה מילה. חיכיתי שהוא ישבר ראשון. לאחר בידוד כה ממושך הוא היה צריך כבר לקשקש כמו תינוק שזה עתה למד לדבר. הוא היה שקוע לחלוטין בעצמו. לולא עיניו, שמדי פעם מצמצו ועקבו אחר מעשי, ניתן היה לחשוב שהוא ישן או אפילו מת. עכשיו, כשאני קוראת מה כתבתי. מתחזקת בי תחושת המוות. כאילו שהיתי במחיצת זומבי. השקט הכפוי שהיה אמור להיות העוזר שלי בדיבובו החל להעיק עלי. לא ידעתי אם זה השקט, או נוכחותו המאיימת שהחלו ליצור סדקים בנחישותי. הייתי חייבת לומר משהו רק בכדי לשמוע צליל אנושי אפילו אם הוא שלי. הסתרתי את ידי מתחת לשולחן וצבטתי את עצמי בכל פעם שחרצובות לשוני עמדו להשתחרר. ניסיתי כמה פעמים להישיר מבט לעיניו שבחנו אותי ללא הרף. עיניו היו חומות עם זהרורים קטנים של ירוק. אני יודעת כי ניסיתי להתרכז בצבעים שלהם כשלא יכולתי לעמוד במסר שמאחוריהן. אומרים שהעיניים הן הראי של הנפש. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שפחדתי להסתכל בראי. זה הפך להיות מגוחך. ידי התמלאו בסימנים אדומים וכואבים ומבטי שוטט על כל פרט אחר בחדר חוץ ממנו ומעיניו. עקבתי בעניין אחרי העכביש בפינה שעטף במרץ זבוב שנלכד ברשתו. נסיתי להבין למה לא צובעים את החדר הזה שהטיח מתקלף בו בחמש מקומות והרגשתי צורך עז לבדוק את האיפור שלי. שעה מתוך השעתיים שהוקצבו לי עברה. ניסיתי לדמיין את השיחה עם דר' הר-מזור, המנחה שלי שבזכותו הצלחתי להגיע לכאן. בזמנו זה נראה רעיון טוב. ביחוד לאור הר ההתנגדויות שהייתי צריכה להעפיל עליו. אתגרים בלתי אפשריים הם הדרייב שלי. ככה הר-מזור הסביר לי פעם. זוהי תכונה שאו שתהרוס אותך או תעמיד אותך על גג העולם. הוא כנראה צודק אבל אני משכתי בכתפי והמשכתי להעפיל למעלה עד שהגעתי לפסגה. אחד מהמאהבים שלי כינה אותי פעם פיט-בול. כששאלתי למה הוא לא יכול לקרוא לי סתם כלבה כמו כולם הוא חייך בלעג והסביר שכל כלב, אפילו דוברמן או רוטווילר כשהוא נושך הוא יעזוב אם הוא יחטוף מכות חזקות בראש. פיט-בול לא יעזוב אף פעם. אפילו אם יחתכו לו את הראש. לא ידעתי בזמנו אם זו מחמאה או עלבון בכל מקרה זרקתי אותו.
מבט נוסף לשעון הראה לי כי נותרה חצי שעה לסיום הראיון. עברתי שוב בראשי על אוסף השאלות שהכנתי והבנתי שהגעתי לא מוכנה. אף לא אחת מהן היתה רלבנטית למצב. הייתי כל כך בטוחה בעליונותי המוסרית והאינטלקטואלית על מי שביני לבין עצמי הגדרתי כחיית אדם מסוכנת. הוא לא שינה כהוא זה את תנוחת ישיבתו בעוד אני נעתי כבר באי נוחות על מושבי. עיניו היו מקובעות בפני ואילו אני הבטתי בכל דבר רק לא לפגוש את עיניו. התחושה המרה של התבוסה החלה לחלחל בי והרגשתי איך הכעס זורם בעורקי. היו הרבה דברים שלא אהבתי בעצמי אבל הכי לא אהבתי זה להפסיד. הייתי חייבת לעשות משהו. הפסביות זה משהו שזר לאופיי. נכשלתי, הודתי בפני עצמי, בבחירת האסטרטגיה. כשלון הוא הצלחה רק אם הוא מלמד אותך משהו חדש על עצמך ומה שלמדתי על עצמי לא כל כך מצא חן בעיני.
"איך אתה מסוגל לשבת כך שעתיים בלי אף תנועה והבעה?" לא המשפט הכי מוצלח להתחיל בו. הוא הסריח מכשלון ועמדת נחיתות. אבל זה מה שהצלחתי לגייס. הוא בהחלט ביטא את התסכול שלי. הוא חייך והחיוך שלו העביר בי צמרמורת. היתה זו פעולת שרירים של פניו שהעבירה משמעות סותרת. כאילו הגוף שלו מגיב למשהו שהוא לא מבין.
"כשתחזרי בפעם הבאה אולי תביני." שמיעתו היתה כנראה יותר חדה משלי כי לפני שהצלחתי להגיב או למחות או להתריס שכנראה לא תיהיה פעם הבאה, הופיעו שני שוטרים שהובילו אותו מהחדר. שוב לא היה ניתן להתעלם משפת הגוף הברורה שלהם שהביעה רק סלידה.
(אני מתלבט אם להמשיך את הסיפור הזה – מה דעתכם?)
© כל הזכויות שמורות לרונן
