סיפורים

נוצה

החלטתי שהלילה נחגוג. הרי אצלנו אני היא זו האחראית על טיפוח הקשר. אבא שלי אמר פעם, שהאהבה היא כמו אש. בהתחלה צריך ניצוץ. אחר כך חייבים להמשיך כל הזמן ללבות את האש. להוסיף קרשים, לשפוך שמן מדי פעם ולשמור שהאש לא תדעך. אבל אם האש כבתה, גם עצים טבולים בנפט לא יעזרו.

החלטתי שהלילה נוסיף כמה עצים למדורה, וארוחה רומנטית נראתה לי רעיון לא רע בכלל.

התפריט. כן, מה יהיה בתפריט?

מרק עגבניות מוקרם, פשטידת תרד עם אגוזים ודג מעושן. כן, זו תהיה ארוחה אנינה במיוחד.

כיוון שעישון הדג היא פעולה ממושכת, דבר ראשון הנחתי את הדג על האש, הנמכתי אותה והתחלתי לאדות את העגבניות. סבתי טענה שקילוף עגבניות היא מיומנות העוברת מדור אל דור, ואני, בתור "הדור הבא", הובלתי על ידי אמי אל מטבחה.
סבתי נמוכת הקומה עמדה בין סירי הבישול. הבית כולו אפוף היה בריחות משכרים. "קמצוץ מזה וקמצוץ מזה", היא אמרה בעודה צובטת קצת מלח וכורכום בין אצבעותיה. העט והנייר שהיו בידי לא הועילו. ניסיתי לתרגם את שפתה של סבתי אל עולם מושגים המוכר לי. "כמה כפיות מלח?", שאלתי. "קמצוץ" היא חזרה ואמרה.
לפתע נשמע רעש צריבת העגבניות על האש. כל המים התאדו ומחשבותיי אתן. העגבניות פשטו את קליפתן מעליהן כשזרקתי אותן בזו אחר זו אל הבלנדר. לאחר רגע רעש מחריד נשמע כשהפעלתי אותו. העגבניות נורו לכל עבר והמטבח כולו הפך לשדה קרב. המכסה! שכחתי את המכסה!

החלטתי לדחות את בישול מרק העגבניות, ולהתחיל בהכנת הפשטידה. מעכתי את עלי התרד הרחוצים. הוספתי להם שלוש ביצים, קצת קמח, גביע יוגורט ומלח. את הבלילה הירוקה שפכתי לתבנית והכנסתי לתנור.

אוי! אושר! שכחתי להוציא את אושר מהגן! רצתי במהירות. הוא ישב ובכה, רותי הגננת נזפה בי בכעס. "אני נורא מצטערת," אמרתי אבל הבכי לא פסק.
"הכנתי לך הפתעה אושריקו".

הוא הרים את ראשו ושאל, "הבאת לי נוצה?"

"לא. ההפתעה בבית", אמרתי.

"גלי לי, אימא", הפציר בי.

מוחי היה עסוק בחיפוש אחר רעיון להפתעה.

"אימא שלך המציאה מכונת ירייה", פלטתי כשהחיפוש הסתיים ללא תוצאות.

אושר זינק ממקומו בשמחה. "אימא, תלמדי אותי להשתמש בה?"

רק זה היה חסר לי. הוא החל להתרוצץ סביבי כשהוא שואג שאגות קרב ומשמיע קולות נפץ וירי. טו טו טו, באנג, באנג, באנג!

הוא התפעל מאימא שלו, שגם התפעלה קצת מעצמה, עד שנזכרה פתאום בדג שעזבה על האש.

בהלה השתלטה עליי. משכתי את אושר בזרועו וגררתי אותו כל הדרך הביתה. כשהגענו, הבית היה מעושן, ומהדג לא נותר דבר.

פתחתי את החלון, ויחד התיישבנו סביב מגש האגוזים. הנחתי כוס ריקה במרכז המגש, במטרה למלא אותה באגוזים קלופים לפשטידת התרד והאגוזים. אגוז מקלפים, ואגוז אוכלים. אגוז מקלפים, ואגוז אוכלים. וכשרעש פיצוח האגוזים מצטלצל באוזניי, ניסיתי לפצח את תעלומת כשרון הבישול שנעדר ממני.

האשמה בדבר מוטלת כנראה על אחותי נועה. במשך שנות ילדותנו הייתה נועה עומדת בין הסירים במטבח תחת סינורה של אימא, ואני בתגובה הייתי יושבת על ברכיו של אבא ושומעת סיפורים על גידול התירס בעמק חפר או על הקטפת החדשה בשדות הכותנה. בתמונות הילדות שלנו תמיד נועה מופיעה בזרועות אימא, ואני על כתפיו של אבא.

ריח הפשטידה הנאפית החזיר אותי אל המטבח. נעצתי קיסם בפשטידת התרד. הוא יצא דביק ורטוב. החזרתי את התבנית לנוח בתנור לעוד מספר שעות. כשהבנתי שהעיסה, הקרויה גם "פשטידה", לא תשנה את מצב הצבירה שלה, החלטתי שנצא לאכול הערב ב"זנזיבר".

תגובות