שניים לברוח

וְיָמִים לִי אִתָּהּ .
שֶׁלָּהּ.שֶׁלִּי
סִפּוּר אַהֲבָה
וְאֵין זָר יוֹדֵעַ
וְאֵין זָר פּוֹקֵד
וְרוּחַ אַהֲבָתִי בָּהּ
בַּחֲטָף נוֹגַעַת.
וַאֲנִי חֲלוֹם נוֹדֵד בִּשְׂדוֹתֶיהָ
הַשְּׁחוּמִים.הַחֲלָקִים .
הַקַּעֲקוּעִים שֶׁאָרְגָה עַל פֶּלֶךְ
גּוּפָהּ
וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ כְּמוֹ
הָיְתָה לִי גַּל וְקֶצֶף וְעֶדְנָה
וְעַכְשָׁו מְאֻחָר

בְּעֵת חֲלוֹמוֹת הַרְחֵק מֵהַמְּצִיאוּת הַנּוֹאֶלֶת

אֲנִי מְדַמְיֵן אֶת רֹאשֵׁךְ עַל בִּרְכַּי וַאֲנִי מַשֶּׁהוּ

כְּמוֹ פּוֹרֵעַ אֶת הַשֵּׂעָר מֵעַל עָרְפֵּךְ  מְדַמֶּה 

אוֹתוֹ לִפְרָחִים  בַּגַּן אֵלָיו נִכְסְפוּ נַפְשׁוֹתֵינוּ

לָלֶכֶת בְּלֹא אוֹמֵר בְּלֹא דִּין וּדְבָרִים וְגֵוֵךְ מָתוֹק.