סיפורים

חבר לעט

"אם אתם רוצים להשתפר באנגלית, כדאי לכם למצוא מישהו להתכתב אתו". זו הייתה המלצתה של מורתי לאנגלית בכיתה ו'. הייתי תלמידה מצטיינת וממושמעת, אהבתי את מקצוע האנגלית ורציתי לממש את המלצת המורה. הכיצד?

ובכן, אבי היה חבר במפלגת מפא"י (הפנקס האדום, הידוע, שבלעדיו קשה היה לקבל עבודה) ובתור שכזה היה מנוי על העיתון "דבר". כאשר עליתי לכיתה ה' קיבלתי במתנה מינוי על "דבר לילדים". כל שבוע הייתי קוראת את השבועון החינוכי ולאחר מכן שומרת את כל החוברות כדי לכרכן בסוף השנה בכריכה כחולה ולהעמיד את הספר עב הכרס על מדף הספרייה שלי.

ב"דבר לילדים" היו מתפרסמות מדי פעם רשימות של ילדים המעונינים ב"חברים לעט", כלומר מישהו להתכתב אתו. בדרך כלל היו אלה ילדים ישראלים, אך לפעמים נמצאו ברשימה גם ילדים מארצות אחרות. באחד השבועונים מצאתי את מבוקשי. היו שם שמות של שלושה ילדים מארצות הברית המעונינים להתכתב. מתוכם בחרתי אחד ששמו היה דונלד. גילו תאם לשלי ושמו האמריקאי הצית את דמיוני. הורי עודדו אותי מאוד לעניין וציידו אותי במעטפות, בולים ומדבקות "דואר אוויר" למכביר.

מכתבי הראשון היה בהתאם לדגם שנלמד בכיתה: הוא נפתח במילים "my name is…” ואחר כך סיפרתי קצת על עצמי, משפחתי וסביבתי, על תחביבי וכד'. שלשלתי אותו בגאווה (הנה אני מפתחת קשרים עם העולם הגדול...) לתיבת הדואר האדומה שבקצה הרחוב וחיכיתי בהתרגשות רבה לתשובה.

היא אכן הגיעה כעבור כשבועיים. הדוור השכונתי הושיט לי בחיוך מעטפה מרובעת שעליה מודבקים מספר בולים צבעוניים.

באותה תקופה אספתי בולים וגם מעטפות היום הראשון ליציאת הבול. ההתכתבות עם דונלד העשירה מאוד את שני האוספים הללו. זכורות לי היטב הפעולות שלימד אותי אבי להורדת הבולים: בשבתות גשומות, כאשר בילינו זמן רב בבית, היינו תולשים את  חלק המעטפה שעליו מודבקים הבולים, אחר כך משרים אותו בקערה נמוכה מלאה במים. לאחר כשעתיים, היה אבי בודק אם אפשר כבר לקלף בזהירות את הבולים, כך שלא יושחתו, ואז היינו מניחים אותם לייבוש על מגבת נקייה. כאשר היו כבר יבשים לגמרי הגיע העת לסדרם באלבום על פי הארצות.

הייתי מחכה בסקרנות לראות אילו בולים יגיעו בכל מכתב. לזכותו ייאמר שהוא הקפיד להדביק בכל פעם בולים שונים!

מכתבו הראשון נפתח, גם הוא, במלים "שמי, משפחתי וכד'", אלא שלשלו צורפה גם תמונה בשחור לבן ובה יכולתי לראות את פניהם של המוזכרים במכתב. אני הייתי בת יחידה ומשפחתי הייתה קטנה מאוד. לעומת זאת, דונלד היה הבן האמצעי מבין ארבעה ילדים ובסביבתו גרו עוד קרובי משפחה. הוא הרבה לספר על אחיו ואחותו ופתח לי בכך צוהר לעולם שלא הכרתי. הם גרו במדינת מיין הקטנה השוכנת בצפונה של ארצות הברית. חודשים אחדים בשנה היה הנוף העוטף אותם לבן ומושלג ולי זה נראה כמשהו שלא מן העולם הזה. הוא הרבה לשלוח תמונות עד שהיה עלי לקנות אלבום מיוחד כדי לסדר אותן בו.

בכל יום הולדת הייתי מקבלת ממנו מתנה קטנה וברכה יפה. גם אני, בתורי, שלחתי מתנות צנועות. היו אלה בעיקר חפצים קטנים, אופייניים לישראל, שתיירים נוהגים לקנות בביקוריהם בארץ.

לאורך השנים לוותה אותי ההרגשה שכאשר אטוס לארצות הברית יהיה לי אצל מי להתארח ואף אזכה במדריך לטיול. דונלד לא כתב מעולם על רצון לבקר בארץ.

בגיל שבע עשרה  עדיין התכתבתי עם דונלד, אלא שהמרווחים בין מכתב למכתב היו גדולים מאוד. אז הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי והעניין שלי בחליפת המכתבים הממושכת – גווע. הנחתי להתכתבות למות מיתת נשיקה.

להודות על האמת, אינני זוכרת כבר מי היה האחרון שכתב, אך נראה ששנינו התעייפנו ולא מצאנו עוד עניין במכתבים. מה עלה בגורלו של דונלד? כיצד המשיך את חייו? האם הקים משפחה? במה הוא עוסק? על כל השאלות הללו, לעולם לא אדע את התשובות!

 

הפעם הראשונה שבה בקרתי בארצות הברית הייתה בשנת 1980. הייתי כבר נשואה ואם לשניים. למדינת מיין כלל לא הגעתי. כשראיתי את הממדים העצומים של ארצות הברית, הבנתי שהמחשבות שלי שדונלד "יראה לי את ארצות הברית" היו תמימות וילדותיות. חשבתי לעצמי שאף אם אתקל בו במקרה (דבר שמבחינה סטטיסטית הוא כמעט בלתי אפשרי) בודאי לא אכיר אותו כלל.

היום בעידן האינטרנט המהיר, כל נושא ה"חבר לעט" נראה כל כך אנכרוניסטי, אך היה בו קסם משלו שהדור הצעיר אינו מכיר.

תגובות