צחוק פעמונים.
סוזי בדיוק סיימה את הגלידה שהיא קיבלה חינם במק'דונלדס, עכשיו היא לטשה עיניים לדיירי קווין, כי גם שם הם מכרו גלידה. עוד גביע קטן אחד ודי. היא פסעה מבעד לדלתות הזכוכית הדביקות, אחרי שאלפי ילדים מעצבנים בדיוק יצאו משם עם גלידות בגודל בית. מנהל החנות יצא ובדק את הלבלוך שהם השאירו, תוך-כדי קריאת שמה של קנישה.
קנישה יצאה מאחור, אחור יותר מהדלפק, עם דלי וכלי ניקוי חלונות. מן מגב קטן, עם ספוג על הצד השני. סוזי הסתכלה בקנישה הגרומה. גופה העצום של סוזי, על כל לבנבניותו, נראה כמו אוקיינוס של שומן רווי, לעומת המקליות הכהה של קנישה. היא חלפה על פניה, בעוד מנהל החנות נעמד מאחורי הדלפק, ושאל אם הוא יכול לעזור.
סוזי הסתובבה עוד איזה שעתיים במול, בלי הרבה נחישות, עוד מעט והכל יהיה סגור. פעם היא הייתה מרגישה הרגשות מצפוניות, כאלה שטוענות בקול קטן כמה זה חשוב לא לאכול כל כך הרבה, אבל ההרגשות האלה נרדמו, בדיוק כמו רגשות רבים אחרים. היא למשל, לא זוכרת מתי היא ממש הייתה רעבה, או ממש מסוקרנת. מה שכן, היא ממש עייפה כל הזמן, אבל זה לא רגש, זה צורך. אבל כך גם רעב. מזמן היא לא חשבה על זה ככה.
עם שלוש שקיות של קניות, היא יצאה החוצה לחנייה, מעבירה את שקית הלנג'רה מיד שמאל ליד ימין, כדי לחטט בתיק, שתמיד בולע את המפתחות. משקפי השמש ישבו על חוטמה נמוך נמוך, וסוזי ניסתה להרים את הפנים, כדי שהם לא יפלו, אבל במקביל להתכופף כדי להגיע לתחתית התיק הארור. השקית מהמעדנייה של האיטלקים, איימה להקרע, וסוזי ניסתה לתפוס אותה אבל היא השתטחה במלוא כובדה על האספלט באיטיות של קריסת מונומנט. כל שקיותיה מתבוללות לכל עבר, וגופה הלוויתני נפרש על חניה שלמה, בין שני סימוני קווים לבנים.
קנישה במקרה יצאה מוקדם יותר. המנהל שיחרר אותה, סתם. ככה אמר. אבל קנישה יודעת שאין סתם. היא כבר חושדת בו די הרבה זמן. היא כמעט בטוחה, שהוא לוקח לעצמו כמה ממוצרי החברה. אבל לה לא אכפת ממש. כל עוד משלמים לה על השעה, שהיא כביכול נמצאת שם, היא מוכנה לשתוק. המנהל מבחינתו, חושב שהוא נקי. עיסקה נאה לכל הצדדים. כשהיא חוצה את מגרש החנייה, ישר לתחנת האוטובוס שעובר כל שעה, כי רק לזרים ולעניים אין כאן מכונית, היא רואה את האשה השמנה, זו שקנתה בחנות לפני שעתיים, מרוחה על הרצפה כמו שטיח בגובה מטר. מי, לעזאזל, מגיע לרמות כאלה של שומן.
קנישה לא ידעה מה לעשות בהתחלה, אבל בלי הרבה מחשבה היא התחילה ללכת לכוון של האשה. כשהיא הגיעה, היא ראתה שהאשה נראית חסרת הכרה, אבל כשקנישה התכופפה, האשה פתחה עיניים כחולות ומצומצמות, בגלל כל השומן העודף שלה, בגוף ובפנים וכל זה. האשה חייכה. קנישה חייכה אליה חזרה. מצב קצת מוזר, פלטה, אני לא יכולה להרים את עצמי. קנישה הנהנה, והתחילה לאסוף אל השקיות את תכולתן המפוזרת, ותוך כדי מילמלה שאלוהים יודע שהיא לא יכולה להרים אותה, מה שלא יהיה. אז אם את יכולה להגיש לי את הפלאפון שלי, שהיה בתוך התיק, אני אתקשר לבעלי והוא יבוא תוך כמה דקות, אמרה האשה.
קנישה חיפשה את הטלפון הנייד ומצאה אותו די מהר, בערך כשהאוטובוס שלה הגיע לתחנה, ונסע ממנה, משאף אחד לא עצר אותו כדי לעלות או לרדת. יופי, היא אמרה לעצמה, עכשיו שעה איחור לכל דבר שתרצה לעשות, אפילו שהיא לא ממש חשבה על מה. מה שבטוח, שלשחרר את ווילי לא היה בתוכניות. היא הגישה את הטלפון לאשה הענקית, והתחילה ללכת לאוטובוס. סוזי אמרה תודה והחלה להתעסק עם הטלפון, וקנישה מילמלה, בכל זמן, ומיהרה ללכת.
אחרי ארבעים דקות, קנישה הביטה לעבר החנייה, האשה הייתה שם, מנסה להתגלגל לעבר מה שנראה המכונית שלה. אף אחד לא עזר לה, כל הזמן הזה. כמה הביטו בעניין איזו דקה או שתיים, ואחרי מה שנראה כחילוף מילים בודדות, המשיכו לדרכם. נראה כי האשה התקדמה בזחילה איטית ומוזרה, מנסה לא לאבד את השקיות שלה.
סוזי התקשרה בפעם הרביעית לג'ק. הוא צרח עליה בטלפון, שתמצא מישהו אחר שירים אותה, שמנה מגעילה. ושכדאי לה להגיע הבייתה במהירות, אם היא רוצה שהוא יישאר בבית המסריח שלהם, ושזה מה שקורה למי שאוכל כל היום. סוזי לא נעלבת ממנו. הוא קשוח, אבל בפנים הוא אוהב אותה. זה רק שהוא רוצה ילדים, והיא לא נכנסת להריון, זה הכל. היא יכולה להגיע למכונית. היא צריכה להתאמץ קצת.
קנישה ראתה שיש לה עוד עשרים דקות. היא חצתה את הכביש, ועברה את החנייה שוב, האורות של הקניון כבו, רק הנאונים על הקיר עוד פירסמו שרותים שונים בשעה. היא הגיעה קרוב לאשה, ואמרה היי. סוזי הסתכלה על האשה הרזה עד כאב, וחייכה שוב. הוא צריך להגיע כל רגע היא אמרה. את בטוחה, קנישה שאלהֿ, וסוזי כמעט ושיקרה כמו שצריך, כמו שהיא עושה תמיד, אבל במקום, היא התחילה לבכות חרש. קנישה התכופפה, ואמרה לה שהיא תתקשר לאמבולנס. לא, אמרה סוזי, זה עולה המון כסף. אז מה, שאלה קנישה, את מתכוונת לישון בחנייה? סוזי צחקה בצחוק פעמונים צלול, והגבות של קנישה עלו בלי שליטה.
אני סוזי, סוזי אמרה, אני קנישה, החזירה קנישה בניד ראש, ששיחרר מאות צמות קטנטנות.
אז מה התוכנית? שאלה קנישה. אני מנסה לזחול למכונית, היא היחידה שעוד נותרה כאן, זו האפורה שם, הצביעה סוזי על מיני ואן. קנישה הביטה בשעון, והאוטובוס השני עבר בגניחה את התחנה. קנישה ליוותה אותו בעינייה, ופלטה אנחה. אני יכולה לקחת אותך לאן שתרצי, אמרה סוזי, בתנאי שאני אגיע למכונית. א-אה, הימהמה קנישה וניגשה לסוזי. אם נגיע היום, את מתכוונת, קנישה חושבת לעצמה, לא, כי בקצב הזה אני יכולה פשוט להשאר למשמרת בוקר. אבל לסוזי היא אומרת בקול, טוב, מזמן לא היה לי לילה לבן... הן צוחקות, וקולה של סוזי עושה הרמוניות לכל צחוקיה השחורים של קנישה.
לא ברור איך, אבל קנישה הצליחה לעזור לסוזי לקום, כי הזחילה האינדיאנית לא נשמעה כמו תוכנית מהירה מספיק עבור קנישה. זה לקח המון זמן וכוח אבל בסופו של דבר, הן עברו את המרחק, בהליכה שפופה ואיטית. המרחק שלא יכול היה להיות יותר מחמישים מטר, הרגיש לקנישה כמו מסע חלל לפלוטו, מה גם שהיא סחבה את השקיות וגם את מיטת מיים שהונפשה, סוזי, על כתפיה. כשהגיעו למכונית, במבצע אדירים, סוזי הרימה את עצמה מהדלת. הידית איימה להינתק אבל בעזרת כוחותיה השבריריים של קנישה הן הצליחו.
כששתיהן ישבו על המושבים הקדמיים, אחרי שסוזי חיברה את הטלפון הנייד, קנישה חייכה אליה. סוזי שאלה לאן, וקנישה אמרה, לחלק המערבי של העיר. אין בעיות, חייכה סוזי. עכשיו את אומרת את זה, צחקה קנישה, ועוד פעם צילצל הצחוק שלה. הן התחליו לנסוע, וקנישה רצתה לדבר עם האשה הזו, סוזי, לשאול אותה מה גרם לה להיות כל-כך ככה, והטלפון צילצל. סוזי ענתה בדיבורית, וקול צורח זעם מהרמקולים. סוזי דעכה מרגע לרגע, וקולה הפך קטן ומתבייש. האיש המשיך לצרוח קללות ואיומים, עד שסוזי הסכימה לכל מה שאמר וניתקה.
הוא אמר לה להסתובב מיד ולשכוח מלעזור לאשה הזו, שעזרה לה לקום, ומה פתאום היא נוסעת לצד המערבי של העיר, הוא מלא כושים, אם היא לא יודעת. קנישה כמעט ואמרה משהו בשלב הזה, אבל הסיטואציה הייתה מוזרה מספיק. סוזי המשיכה לנסוע לכוון המערבי של העיר, והמשיכה לבקש כיוונים מקנישה, מתעלמת מההוראות של ג'ק. שמצידה נשארה מאוד שקטה אחרי השיחה עם הבלאק ג'ק הזה.
כשהגיעו לבית הכי מוזנח, קנישה אמרה לסוזי לעצור, והיא פתחה את הדלת. תודה, היא לחשה. לא, לא, תודה לך, סוזי אמרה. אני לא חוזרת אליו. היא הוסיפה. הוא חזיר. קנישה חייכה שוב, ורצתה להאמין שזה נכון. תבואי לבקר אותי בחנות, אני אתן לך אקסטרות בחינם. אני לא ממש רוצה את זה, לחשה סוזי, את יודעת. אני יודעת, אמרה קנישה, אבל סתם, רציתי להגיד לך משהו טוב.
