וְכי ימוך אָחִיךָ:
מידי פעם, בסוף שבוע, נוהג אני לעיין בפרשנויות שונות הנכתבות בעיתונים על פרשת השבוע עם השלכות אקטואליים. הפעם מצאתי בקטע שכתב הרב דוד סתיו ב"ישראל השבוע" בו התייחס במאורעות השבוע שהזכירו לנו, ולו במעט את ההיסטוריה של המדינה. את מאורעות ואדי סאליב ובעקבותיהם את הפנתרים השחורים אשר כונו בפי ראש ממשלתנו, גולדה מאיר, "לא נחמדים". גם האתיופים, השבוע, כונו כך. ה"לא נחמדים" יצאו להפגנה אפשר לומר לא נחמדה. עילת ההפגנה הייתה ההתייחסות הלא נחמדה שלנו כלפיהם ואם נהיה מדויקים יותר, על היותנו גזענים כלפי עדה שהשתדלה להתנהג בנחמדות מעל ומעבר. הרב סתיו התמקד בפסוק לה בפרשת "בהר"
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" ומה אומר רש"י על הדברים?
והחזקת בו: אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשא שעל החמור, עוד הוא על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
לפני שנתיים וחצי בערך העליתי באתר "דרך המילים" קטע שיש בו מעט מסקירה היסטורית וכך כתבתי על העלייה האתיופית:
"עברו שנות השבעים והגיעו ימי האייטיס ויחד איתם הגיע תורה של עלייה אחרת, עלייה שקיבלנו אותה ברגשות מעורבים. לא נכחיש ולא נגזים אם נאמר שלמראה העולים הצובאים את בתי המלון, פשוט גבה לבנו תרתי משמע. כן, אהבנו את העלייה הזאת על שנתנה לנו סיבה לתפוח לעצמנו על הכתף וללחוש לעצמנו שהיינו טובים, הצלנו את הדור. וגם גבה לבנו שחשנו עצמנו פטרונים עליהם ולימדנו אותם איך לאכול בסכין ומזלג. לימדנו אותם איך לחרבן באסלה. לימדנו אותם מהו מקרר, מזגן, מיקרוגל או תנור אפיה חשמלי ואחרי שהתרגלנו והשלמנו עם קיומם, עשינו את כל מה שלאל ידנו כדי להרחיקם מסביבתנו הטבעית ואת ההתנהלות כלפינו ושלא אהבנו בשנות החמישים, השישים והשבעים, דאגנו אנו למרר את חייהם פי חמישים, שישים או שבעים. ועדיין אנחנו לא מכים על חטא.
אוי, איזו פסקה מדכאת כתבתי ואני רק רציתי להעלות לכם חיוך קטן על השפתיים. למרות זאת, העלייה הנפלאה הזאת הוכיחה ומוכיחה כל יום מחדש שלמרות הכול הם מסוגלים להתגבר על רוב הקשיים שהערמנו ואנו ממשיכים להערים. וכמו שהתבטא ראש ממשלתנו הדגול, דוד בן גוריון על התימנים כך לא ירחק היום בו נראה גם רמטכ"ל אתיופי."
כן, צריכים היינו לתמוך במשא הכבד שהערמנו עליהם בעוד מועד. להחזיק בהם ולחזקם ליישר את המשא כדי להקל עליהם לשאתו. כמו שאמר רש"י, לא לתת למשא ליפול, כל זמן שעומדים הם על רגליהם עם תחושת כבוד האדם בקרבם, כי אז, יכולים אנו בשיא הקלילות לעזור להם להתקבל בקרבנו, אם לא כשווים, אז לפחות לכבדם כבני אדם.
השבוע כנראה "הגיעו מים עד נפש". ראינו אותם יוצאים אל הרחובות ולומר לנו שהם מאוד כועסים ולהראות לנו שהם יודעים להיות גם אחרים, לא רק הנחמדים והמצטנעים, אלא גם יודעים לדרוש שיתייחסו אליהם בכבוד, לא להביט עליהם ממעל, אלא להסתכל להם בעיניים באותו גובה כשווים אל שווים. כן, הם לא יתנו לגזענות להפיל את רוחם.
ואנחנו? אנחנו אפשרנו למשא להתפזר לכל עבר, ואולי אם ננסה להקימו אולי נצליח לתקן את המעוות שנדרס ברגל ככ גסה.
