איש ללא גיל

איש ללא גיל

שם מול הים הכחול

בפינת הרחוב הייתי רואה אותו,

דוחף לפניו

עגלת ילדים שבורת אופן

ועליה כל רכושו

אסף את כל שאחרים זרקו.

כלב מדובלל שיער ארח לו לחברה,

מתכולת פחי האשפה

הכין לו ארוחה.

הוא מעולם לא דיבר

לא ידענו את שמו

אמרו שבא משם,

היינו ילדים ולא הבנו

קראנו לו – יוּדָה המשוגע.

בסלע הכורכר חצב לו מערה

לגור בה,

סגין חיילים בלוי עטה על גופו

סביב צווארו כרך צעיף מחורר

בציפורניים שחורות

היה מגרד פדחתו,

עיניו הכבויות תמיד נעוצות בים.

כך עמד יום אחר יום

האם הוא חיכה

לאהובתו שתבוא משם?

או שמא היה זה ילדו שיצא ולא שב?

אולי הוא בכלל שייך לים,

שמע פעם שירת סירנות

והוא עדיין שבוי בקסמן

הקסם תרם פג.

איש ללא גיל בסגין חיילים

ועיניים כבויות

עומד בפינת הרחוב

מול הים

מביט

ולא רואה דבר...