יש תחושות הנולדות להן מתחת לפני השטח. יש כוחות שקמים מתוך הלא-כלום. ויש חלומות בלהה הממשיכים שנת-לילה טרופה.
שניהם זינקו מהמיטה אחוזי תזזית, בוקר ראשון למשפט.
יום גורלי בחיי יוסי, חלק בלתי-נפרד מחייהם: ירצו או לא ירצו. בתיאוריה כבר ידעה מימי, איך דברים יתנהלו. בפועל לא היה לה שמץ של מושג איך עומד להסתיים, האירוע השחור בחייהם.
כבר דחתה, יחד עם עורך הדין הפלילי של יוסי, שניים מתוך חבר המושבעים. שניים לצד התביעה, שניים לצד ההגנה-זה מה שהחוק הניו-יורקי מתיר. השניים שהם דחו, הוחלפו באחרים שהתקבלו על דעת התביעה, מבלי שירדו לסוף דעתם ולכיוון ההגנה כולה. היה זה כומר לשעבר שהפך לאתיאיסט מוחלט, אמן במה מזדקן המצוי בפנסיה, וששבעים שנותיו לא ניכרו כמעט על גופו הצנום והגמיש להפליא. השלישי, שידעו שיעמוד לצידם, היה הבחירה של התביעה דווקא: הומו מוצהר, שהתביעה סברה שיזדהה עם וויט הנרצח, ההגנה סברה שהיכרותו לפני ולפנים את עולם ההומוסקסואליים יסייע אולי גם ליוסי. הוא יכיר את התחושות, הקנאה, האהבה הבלתי נשלטת, ההורמונים הסוערים ואת היצרים הכי כמוסים. אי אפשר לדעת לאן הוא יוביל את המשפט.
כך או כך, בחירת חבר המושבעים כבר מאחוריהם, ומכאן הדרך למשפט עצמו. איציק ומימי התיישבו מאחורי גבו של יוסי, כשהוא מעיף אליהם מבט לאחור. כמו מחפש את תמיכתם, חש את הרוח הגבית. נושם לרווחה. לצידו שני עורכי הדין שלו ומסביבו ערב רב של אנשים.
המשפט נפתח, התביעה הציגה את כתב האישום במפורט וסיכמה במשפט קצר: "יוסי קניג מואשם ברצח מורה הפנטומימאים הידוע ג'יימס וויט". כשעצם הכנסת המילה: "ידוע", צרמה למימי מאוד.
מעט מאוד קרה באותו יום: הצגת כתב-התביעה, הצגת דברי ההגנה והספק המרחף ממעל: "רצח או לא רצח?" נותרה בעינה השאלה הנצחית. חודש ימים נמשך המשפט הזה, שלא כמו הנשפט הישראלי, מנסה החוק האמריקני לזרז תהליכים. ובכל זאת, שהות של חודש שלם, לא הייתה אפשרית מבחינתו של איציק. כך החל ה-tour שלו קו ישראל-ניו יורק, ביקור ראשון, שני ושלישי ואחרון. איציק כמו התרגל למצב, מסתגל אף לידיו הכפותות של אחיו הצעיר; ונראה כי אדם מסתגל לכל מצב, גם התמוה ביותר מבחינתו, כחלק מאותה סתגלתנות אנושית מוכרת. רק הטיסות הארוכות האלה מתישות אותו, מתחיל להבין למה ויתר עד כה על נסיעות לחו"ל, מעבר למגבלות הכספיות כמובן. ובכל זאת, מתרגל לרוטינה של נהלי השדה, הביקורת הביטחונית, המרת הכרטיס בכרטיס עלייה-למטוס, בדיקת הדרכונים והאוכל הטפל במגשית הכסופה. אך עדיין, מראה אחיו הכפות בצלילי המתכת זעק אליו: "לא אשם. חף מפשע." אלא שהוא מרגיש חסר-אונים, קצרה ידו מלהושיע אותו, תולה מבטו של תקווה בפניה החתומות של בתו שאינן מסגירות את סודה. ורק זהרורי משפטים מאירים את עברה, מהדהדים בראשה: "יש לנו פה גאון קטן, תאמין לי." וגילוח מוקצף אל מול מראה מהוהה, מבט מחויך היישר מזוהר-במה אל ג'ינג'ית קטנה ודוד נערץ.
אך כרגע רק הזיכרון, ומה שניסתה לשכוח, להדחיק כל חייה. יודעת שאם תחזור אל הביצה הישראלית, תשמע רק את אמה המלגלגת על הגנים המוטרפים של משפחת קניג, מקטרת הפעם על נסיעותיו התכופות של איציק ומעקמת פרצוף. אין דבר שמימי מכירה אצלה טוב יותר מתלונות. במקרה שלה, תלונות אחרות. על המוזרות, על השונות שלה, והאב הנגרר כתמיד, אינו מחפש התמודדויות עם השליטה הבלתי מעורערת של המשפחה. יודעת שרק יוסי קיבל אותה אל כפי שהיא בחיבוק-חם, ואפילו למד לזהות את הייחוד הזה והפך למעריץ אולטימטיבי, לתומך בכל השנים הקשות האלה. היא לא תוכל לשכוח את שזכרה. לא רוצה לזכור את שרצתה לשכוח.
והחיים חולפים ביעף, כמו אדם הנמשך אל האור-הלבן רגע לפני מותו. והם עבורה רק סרט סוחף, מתבוננת בהם מן הצד. שייכת לא שייכת. נשאבת אל המתמטיקה, הלימודים, האינסוף. שוכחת לרגע. רק סטיוארט שלה, כבר לומד שקשר עם בנות-המין השני, רק עבורה לא הייתה זו כלל אופציה. הוא חי את חייו, מחבב את אהובותיו אבל רק עם מימי יכול לשקוע בשיחות מעמיקות, על כל דבר שבעולם. גם הוא מתרכז בלימודיו: אווירונאוטיקה, עוד תואר ועוד אחד, משתף אותה בכול בשיחה היומית שלהם ותוך הקפדה על מפגש אחד לפחות במהלך השבוע. רק בדבר אחד, היא לא מגלה עניין: במפגשים שלו עם בנות אחרות. לא שהיא מקנאה, ממש לא. זה פשוט לא נושא לשיחה ביניהם. גם הוא מצידו, לא מצא את האחת, לא מצליח ליצור את עוצמת-הקרבה, שהייתה ויש לו עדיין עם מימי שלו. אבל הם לומדים לחיות עם מה שלחיים יש להציע: היא בריחוף תמידי, אך ורק בבועה הלימודית שלה, מנותקת מכל מגע עם העולם החברתי-גברי. והוא שמצליח לתפוס את העולם מכל הקצוות.
ניתוח הלייזר כבר הצליח להפוך אותו ממשקפופר, לחושף עיני תכלת בורקות. גם האופנה הכי אינית, והג'ינס המהוה, השילו כבר מזמן את חגורת-המותן המוגבהת, אל מתחת למותן. מבט אל שרירי החזה המעובים, תוצאה של שעות מרובות בחדר-הכושר. חנון הוא כבר מזמן לא, יודעות כל הבחורות המשוועות לקרבתו המרוחקת.
"ומה קורה במשפט?" הוא שואל אותה בטלפון, גם אם זוכר הוא ימים ששנאתו-קנאתו ליוסי גברה על כל שאלת התעניינות אחרת. אבל עכשיו, יש בו אמפתיה לאיש הזה, למרות הכול ומשום מה.
"הסיכויים קלושים..." אומרת לו מימי בטלפון מניו-יורק, והשאלה כלל לא מנקרת בה, האם הוא אשם או לא, אך היא יודעת לספר לו "הראיות הנסיבתיות לא מותירות הרבה מקום לספק. כל העיתונים כותבים על החיים שלו, על ההוללות, על שאין לו אלוהים. וגם אם זה ברמיזה חבר המושבעים מובל לחשוב שהוא אשם," תוהה מה תפקידה בכוח.
"ומה את חושבת?" דחק בה "מאמינה בו או לא?"
"אני?" שאלת השאלות "חושבת שלא. לא, אני יודעת שלא. בטוח שלא!" היא מודיעה החלטית.
"וככה, ככה את נותנת לדברים לזרום מעצמם?", גוער בה סטיוארט "איפה מימי הלוחמנית שאני מכיר. מה קורה לך?"
"אני פסיבית מדי, אה?" הודתה בינה לבין עצמה, מסרבת להתבונן לאחור "מה אני צריכה לעשות? הרי בינתיים זו רק התחושה שלי, אתה מבין..." והבין, רק חיפש את הרציו החד שלה "תחושות לא מקדמות אותנו לשום מקום," דחק בה מעורר את כושר החשיבה האנליטי, לא נותן מנוח.
"חושבת שלא תחושה. לא רק," אמרה "אני מכירה אותו טוב מדי. כל החיים היינ..."
"ברור שהייתם..." נזכר בימים עברו "אני יודע כמה אתם קרובים, לכן אני שואל. את בוודאי יודעת עליו משהו שאף אחד בעולם לא יודע," וברור שידעה, רק שזה...לא יכול לתרום דבר, נהפוך הוא "תקשיבי לי טוב, את צריכה לשבור את הראש ולמצוא משהו שם בעבר, שיעזור ליוסי לצאת מזה...את שומעת אותי?!" ידע תמיד איך לנער אותה, ולא ויתר.
יומיים לאחר מכן, הוא הכריז שהוא מגיע לניו-יורק, "בינתיים אבקר כמה דודים שלא ראיתי מאתיים שנה," צחק שכר חדר באותו מלון.
אנשים צבעוניים התהלכו למולם שם בבית הקפה הניו-יורקי שוקק החיים. רחוב הומה מכוניות, צפירות רוגז של נהג תקוע אחרי מכונית מהוססת והאנשים. הכרך הזה תמיד העביר בה תחושה של בית, כמו תל-אביב שכל כך אהבה. מלכתחילה ניו-יורק לא נראתה לה מנוכרת כלל, נהפוך הוא. רגילה להזדהות עם טבע-דומם בשאון אדם. היא אוהבת להתבונן באנשים החולפים על פניה. להיטמע בהם לזמן מה ולדמיין: ליצור סיפור חיים מלא על אותה פנקיסטית, שחלפה על פניהם, בשיער צבוע שחור עז. סוקרת את העגילים המעטרים אותה בכל מקום אפשרי על פני הגוף, ועיניה נצבעות בצבעי-האדם האנושי העמוק ביותר. קוראת אותם כמו את הפרדוכסים של זנון. בעיני דמיוניה היא, סטודנטית לאמנות פלסטית, שכרגע נפרדה מהחבר שלה, עם הרבה כעס וזעם על כל מה שעברה. ועד שלא הוכח ההיפך, זו האמת בשבילה, סיפור שהיא מלבישה על כל אחד שעובר לידה.
"ועד שלא הוכח ההיפך, הוא אשם," אמר גם סטיוארט באותה שנייה, כמו התערב במשפט הזה שגלגלה במחשבותיה "הכדור אצלך עכשיו, את יודעת," ונעורה מחלומה.
"מה?" הסיטה מבטה מהרחוב השוקק אל פניו שלו "אה, יוסי..."
"חבר המושבעים, אם כל המאמצים שלך לברור אותם אחד אחד. לא נראה אוהד במיוחד על פניו, am I right?" החזיר אותה למציאות הניצבת נכחה ופרטה, והיה עליה להפעיל את הראש האנליטי שלה ללא הפסקה, בדיוק כמו העיר הזאת.
"לא, נראה שלא..." הודתה "הסתכלתי בהם כשהקטיגוריה אמרה את דבריה. הם אמנם ישבו בפנים חתומות, אך שפת הגוף שלהם אמרה המון..." סיפרה לו.
"אם ככה, חבר המושבעים, פאסה בשבילנו, נכון? או לפחות, בואי נאמר שאנחנו לא תולים בו תקוות..."
"האיקס הזה במשוואה, לא פועל לטובתנו, כך נראה..." הודתה מימי "או קיי...החזרת אותי לנקודת-המוצא, אנחנו בברוך גדול, אה?"
"לא אחת כמוך תרים ידיים עכשיו..." דחק בה סטיוארט "תתחילי להפעיל את הגלגלים האלה בראש הג'ינג'י שלך..." קרץ.
"קל לך להגיד..."
"ולך קל לעשות, בחייך מה הסיפור..." הזמין עוד קפה "בואי נתחיל בזיכרונות, מה את זוכרת ממנו...את יודעת, everything..."
"זיכרונות?" לא בדיוק רצתה לפתוח את הקופסה הזו, אך ידעה שהיא חייבת "הממ...הרבה זיכרונות יש לי מיוסי. יחד עם כל הכעס, אפילו השנאה," לא פירטה, נימקה, הסבירה וכבר לא בערה השמחה בתוכו, שכח לגמרי את ששנא.
"קדימה, לא דברים כלליים, תפרטי, מימי. את חייבת!"
"נו טוב...תראה, אני תמיד אזכור לו זכות ראשונים..." גם לרע התכוונה ובכל זאת אל הטוב כיוונה "הייתה בו רגישות בלתי רגילה אל החייזרית שבי..." העלתה קלות את שפתה העליונה וידע - זה חיוך.
"אבל מאז עברו הרבה מים בירדן, ברור לך, לא?" לא התכוון להקל עליה "מאז ואחרי כל השנים האלה בניו-יורק, הרבה הרבה דברים קרו. והשתנו," ידעה שהוא מחדד את חושיה, לא מוותר, ממש כמו קטיגור שיפגוש אותה שם בדיון בבית-המשפט האמריקני. וסטיוארט דרש נימוק מעוגן אחד, זה הכול: רק אחד.
"תן לי לחשוב," ביקשה למקד את מחשבותיה מילולית "יוסי...יש בו רוך, הרבה רוך," מנסה לא להיזכר בנקודות בהן איבד שליטה "הרגישות שבו מאפשרת לו לגעת בפרטים הקטנים, לחשוף דב..."
"או קיי," קטע אותה, יודע שעדיין לא נגעה בנקודה שעשויה להיות להם לעזר "עדיין לא אמרת כלום. אפילו לא נסיבה מקלה אחת..." דרש וידעה שצדק עמו. מגלגלת בזיכרונה אירועי ילדות אחרים. קרבה. זרות. נפש מבינה. נזכרת בימים של שעשועים בהתזת מי ים מלוחים, צווחות צהלה, צנינות המים. הגלגל השחור, שידע ימים "נוסעים" יותר כצמיגה של מכונית נעה בכבישי הארץ. זוכרת את המספרים שהתנגנו בראשה ורק הוא הבחין בהם. איזו אבחנה נלהבת: "שמע איציק! יש משהו בקטנה שלך..." צעק אז בהתלהבות לאחיו הסקפטי. ומה עוד? מה עוד? הרבה דברים שלעולם לא תוכל לשכוח, אלא שהראש בוגד בה. מרוקן. לא דולה פרטים ממעמקים. רק זיכרון אחד מבקש להשתלט על כל היתר, להשחיר הכול בגוון כהה והוא מתערב ללא לאות.
"קדימה, תזכרי רק בדבר אחד. דבר אחד..." העיר אותה שוב ושוב.
"כמו מה?" נראה שהייתה זו לחישה. לחישתה שלה.
"לא יודע. תתחילי בסיפור קטן. משהו שקשור אליו...ספרי לי. ספרי לי סיפור אחד שלם, מהתחלה ועד הסוף..."
"המופע הראשון שהייתי איתו למשל?"
"למשל...תתחילי," כמו דייג סבלן מול ים דלוח.
"מה אני זוכרת? זוכרת את הכיסאות האדומים שם. היה בזה משהו מרשים בשביל ילדה, לא יודעת למה..."
"לא משנה. המשיכי," דרש את שלו, והיא לא מרוכזת. מנסה. לא עולה בידה-במוחה.
"ו...המוני אנשים יושבים, מולם יוסי מקפץ כמו אידיוט על הבמה...כולם צוחקים, אני זוכרת את הצחוקים המתגלגלים האלה ואותי...ששום דבר לא מצחיק אותי," נו ברור, מימי זו מימי, אפשר לחשוב שהיום משהו באמת, מצחיק אותה. אותו 'כלום' בעצם ומפרטת בפני סטיוארט את ה-number של הדוד המוכשר. זוכרת כל מילה, כל פרט ודבר לא נשכח. וסטיוארט צוחק. מתפקע בקול רם, כמו כולם, ההומור שלהם לא ההומור שלה.
"דווקא מצחיק," הוא אומר לה, חיוך פושט על פניו, עדיין לא מבינה. לא חלק מההומור הזה. מהומור בכלל.
"כולם צוחקים...תמיד. עד היום, אני חושבת שזה הקטע שאנשים הכי אהבו...משום מה..." הוסיפה לבסוף, עדיין לא מעכלת את כשלון הפנטומימה בישראל.
והשתיקה שאחריה עוד דוחק: "ובכל זאת. זה לא מקדם אותנו לשום מקום, עדיין..."
"לשום מקום," עונה כהד אחריו. שותקת.
"אל תתייאשי, תמשיכי," מבקש "ספרי עוד משהו עליו. משהו אחר. זה יגיע."
"משהו אחר..." מדשדשת בנבכי העבר ועולה רק הגשם. הגשם ההוא. שונאת חורף. מטריה. הסרבול של הבגדים. רק שמש. רק. ונזכרת בים. גלגל שחור: "זוכרת שהלכתי איתו פעם לים," זיכרון מקבל חיות "היה לו שם חבר מציל. איפה לא היו לו חברים, בעצם?" מביטה בחבר היחיד שלה והוא בה. לא מרפה יודע עד תמיד מה חשוב לה. ומה שחשוב לה, חשוב לו: "ומה היה שם?" מבחין בחוט שניתק, מרגיש בנסתר, לא יודע להצביע על הנקודה.
"יוסי ניגש אליו אז וביקש חסקה..."
"חסקה, חסקה, בלי סיפון ומעקה," זמזם "ו..." חזר לעניין. ממוקד. ממקד.
"אני מתתי מפחד. תמיד הייתי פחדנית וים...בכלל נראה היה לי. נו...מאיים משהו. פחד אימים," ומה השתנה? בים לא תראה אותה, לא חושפת את גופה הצנום, המנומש בשום מקום. ובפעמים הבודדות שהייתה חייבת בשל מפגש סטודנטים או משהו, תראה אותה רק בבגד-ים שלם. כזה המכסה כל טפח. כבר "מאתיים" שנה אותו בגד-ים ועוד לא התבלה. כזה צבעוני עם פרחים. סתם בגד-ים. וממשיכה: "לקח אותי לאמצע הים. ממש למרכזו והתחלנו לדמיין כרישים," חייכה אולי "הנה כריש! אמא'לה תיזהרי!" וסטיוארט מצחקק לחזיונות העולים במוחו, רואה את הג'ינג'ית שלו. מכיר כל פרט בה, מפוחדת עד מוות "אתה יודע מה זה דמיון של ילד," היא אומרת ובודאי שהוא זוכר, גם את החלומות המשותפים שלהם על הצב ואכילס. גם את הפינטוזים שלו עליה. זוכר ולא שוכח, גם אם מזמן המשיך הלאה. והקנאה הבלתי-נשלטת הזו ביוסי, ועכשיו משחלף הזמן...והיא ממשיכה ומעלה את משחקי הדמיון עם הדוד שלה, את החוויות שלעולם לא תשכח. עוד אפיזודה ועוד אחת. והרבה צף ועולה בזיכרונה (לא הכול. רק מה שהנפש מרשה לגעת בו). רק תחושת-הקרבה שלעולם לא תשכח לו, משחקי הילדות המשותפים, מעלה אירועים מן האוב ומתעצמת בה התחושה שהיא חייבת לעזור לו. חייבת! יהא המחיר אשר יהיה.
"ועדיין לא נגענו בנקודה," ידע. גם היא ידעה ולא מצליחה, עדיין לא.
"משהו נוסף?" לוחץ, כמו חוקר משטרתי מיומן "אולי משהו מהבית?" ולא רצתה לגעת וסטיוארט לא מרפה "סתם משהו..." כאילו הבין שהגיע אל הבור-השחור "משהו קטן..."
"הגילוח אולי?" עיקמה את פרצופה.
"גילוח? שיהיה גילוח..."
בינגו!
----------------------------------------------------------------------------------------
"ינואר בניו-יורק, אומר: לבן. איציק היה המום מהמראות שסביבו. בניינים גבוהים ונחילי אדם, לא הרשימו אותו אף פעם, אבל שלג? זה כבר סיפור אחר. לא ככה דמיין אותו בעיני-רוחו. הוא לא כל-כך רך, כפי שחשב. לפחות לא לאחר שהוא נערם במשטח צחור, מבליע לתוך גוש קפוא את פתיתי צמר-הגפן הלבן הזה. פלאי הטבע, מבחינתו. אולי לא אחד מ"שבעת", אבל בהחלט אחד מהם. ובעוד הוא היה עסוק בלגעת, למשש, להתבונן ולסקור את הסביבה; הראש של מימי היה במקום אחר לגמרי. מיד אחרי שאספה את אביה משדה-התעופה, הרימה טלפון לעורך-הדין של יוסי: "באיזה מצב אנחנו עומדים היום, מה עומד לקרות?" שאלה אותו "האם עדיין לא מאוחר שתעלה אותי על דוכן העדים?" חשבה על הבינגו שלה. גם סטיוארט אישר זאת. שניהם אוחזים בסוד. רק אחד מהם, את העיקרי שבהם-לא העזה לחשוף, אפילו לא בינה לבין עצמה. השהייה במלון לצד אביה המתלהב מהשלג כמו ילד, הייתה ממושכת עבורה כמו ההמתנה להוריה שיחזרו מ"להוריד את האוכל" באותו יום גשום. היא כבר עמדה לצאת מדעתה. והשעה חמש אחר-הצהריים ממאנת להגיע. אביה מתרגש מהשלג שבחוץ, מטריף אותה בילדותיות שלו. סטיוארט נובר בניירת ועוד ניירת ורק היא מתרוצצת מהשירותים, לשידורי הטלוויזיה-אולי יאמרו עוד דבר-מה על יוסי. וסוף סוף מחוגי השעון, ניאותו להתקרב אל הספרה הרומית: V. עשר דקות קודם, מימי כבר ירדה למטה אל הלובי, ממתינה לעורך-הדין שמשרדו לא הרחק מבית המלון שלהם. לא, היא תרד לשם לבד. היא דורשת. יושבת על הספה, וקמה ממנה, מביטה מבעד לדלת המסתובבת בפתח המלון, וחוזרת אל הספה. והנה הוא הגיע, הגלימה שמוטה על זרועו, מחכך ידיים מהקור הנורא ולחיצת-ידו מקפיאה את שלה.
ישבה על הספה, הפעם לצידו. לא, הוא לא מעוניין לשתות, יש לו רק 20 דקות לשיחה זו. חייב לרוץ. והיא מספרת לו על הגילוח. היא זוכרת את הקצף הלבן. יודעת לחקות כל עוויה מפניו המתגמשות אל הסכין. והוא מהנהן בראשו, כן, זה בהחלט יכול לעבוד. הוא יעלה אותה על דוכן העדים, רגע לפני סוף ההשמעות. סיפור אחד שישנה גורלות. גורלו של יוסי. גורל אביה. גורלה שלה. גם גורלו של סטיוארט ישתנה באותה שהות. אפקט הפרפר. נגיעה אחת קטנה פה ורפרוף אל החיים-שם. מספיק שיש לך שליטה על קובייה אחת, הכול קורה. דומינו שחור-לבן. לא על הכול אתה יכול להשפיע. אבל היכן שאתה יכול, תן את הנגיעה שלך.
"בית המשפט!!" הדיון של יוסי קניג עומד להתחיל. עוד פלש של מצלמות. צלם הטלוויזיה מחפש את המקום הנוח ביותר לעמוד בו, הזווית הטובה ביותר לסקופ העיתונאי של השנה. מתכנן איך לתפוס את הצדודית באופן המרשים ביותר שאפשר. אולי תישור דמעה, אולי יתפוס את הראש, אולי יקרא קריאה נואשת-כמו החליט על תוצאות המשפט לפני והרבה-לפני...אך הצלם שהוא, כבר יהיה שם-לתפוס את הרוצח הזה, ברגע הנורא של חייו. אבל עבורה זה לא תצלום לעמוד הראשון, זה לא סרט, לא בדיה, זו מציאות חיים. והתנודות האלה שהיא חשה בבטן התחתונה-עקב אכילס שלה, כבר התחילו להציק נורא. קיבה עצבנית. הפעימות המהירות-טכיקרדיה. לא יכולה לשלוט בהם, זה לא-רצוני. הידיים מזיעות, כמו אצל ג'ינג'ים ומביטה בו. חייבת לשכוח את מה שלא יכלה לשכוח. לזכור רק את הדברים ההם, ששינו לה את החיים. קרן אור חודרת את האפלולית. זוכרת לא שוכחת. שוכחת לא רוצה לזכור.
הסנגור מבקש מהתביעה לגשת עמו אל כבוד השופט. יש עדה חדשה לסנגוריה. לא, לא יכול היה ליידעם קודם לכן. רק עכשיו זה הגיע לידיעתו. והתובעת נבוכה, כועסת, נסערת ובכל זאת, העדה תעלה-גוזר השופט. התובעת מביטה סביבה, סוקרת את חבר המושבעים שוב ושוב. ידיה רועדות קמעא, צריכה לשנות את דברי הסיכום שלה. מנסה בפעם האחרונה לפענח את אופן חשיבתם של שמונת המושבעים. זוכרת שוב ושוב את דברי המרצה שלה: "רק האנושיות משותפת לכל. רק הגורם האנושי. תפרטי עליו. כל היתר הם משתנים שאין לנו שליטה עליהם".
דומינו שחור-לבן. רק קובייה אחת להזיז ובכל זאת. נגיעה אחת נכונה. במקום הנכון והיא תכבוש אותם, עוד הצלחה שלה כקטגורית.
רחש באולם, גם יוסי אינו מבין מה מתרחש. עורך-דינו מניח יד על כתפו, מבקש שיסמוך עליו, מביט מבט עמוק במימי שהאדמומיות מכסה כל חלקה טובה בלחייה. מחממת, מלהיטה כל נמש שנותר גלוי. זה הרגע שלה. היא חייבת לשלוט בעצמה. חייבת. פשוט אין דרך אחרת.
התביעה מעלה את אחד העדים אל הדוכן, זה שתואם מראש לדיון האחרון.
"מדובר ברצח מדרגה ראשונה," מבקשת התובעת להדגיש שוב ושוב. והעד מספר את גרסתו. בטון נמוך, בביטחון, עיניים היישר אל יוסי. יוסי נבוך. בחלומות הגרועים ביותר שלו, לא האמין שידברו על סטיותיו, באוזני אחיו הבכור. את זה לא העלה בדעתו. וברירה אין לו: "...הם היו זוג הרבה שנים..." אומר העד, חבר קרוב של ג'יימס "זו הייתה אהבה, ובגידות גם היו...אני יודע על שתיים כאלה. אך תמיד חולפות. תמיד התפייסו והקשר חזר..." והקהל מתלחשש ופלשים מהבהבים ולחייו הגרומות של יוסי נעות עם נשיכת הלחיים והמתח משוך כחוט של לוליינית, באוויר האולם. "ואז הוא הגיע עם המאהב החדש שלו. היה ברור שזה לא עוד אחד מהפלירטים שלו," שמח העד לנדב כמה אינפורמציה שרק יתבקש "והחלה מריבה. ג'יימס צעק עליו שיוסי ילך לעזאזל. שהוא נמאס עליו כבר לפני המון זמן. ככה לפני כולם, הוא הביך אותו כהוגן. יוסי צעק בחזרה וקילל: יא בן זונה! תלך לכל הרוחות! יא מניאק!"
"קילל?" התובעת.
"כן, ועוד אחד. ניבל את הפה," עוד נקודה להשחרת הדמות השחורה בלאו הכי.
"ואז..." משכה אותו באף, וכמו נכרך החבל על צווארו של יוסי, וחרחור החל נשמע מגרונו. צלם הטלוויזיה כבר התכונן לסט האחרון, מכיר את הפוזות שיעשה הנאשם בעוד כשעתיים מעכשיו. וממתין.
"ואז החלה תגרה. שניהם. אחד בשני כמו שני סומואים מתגוששים. ריח ההורמונים עלה באוויר. גבר מול גבר, אנשים מסביב, לא מנסים להפריד. בכלל לא. נהנים מהסצנה. רגילים אצלנו לסצנות קנאה, אבל הם היו שם דבר בחברה הזו. יותר מעשר שנים ביחד..."
"אז הייתה שם אלימות קשה, אתה אומר?" תהתה התובעת בקול, חוזרת ומדגישה את דבריו "ומה אז...?" האיצה בו להמשיך.
"ועוד איזו אלימות!" נהנה לתאר את הפיקנטריה היישר ממחלקת הבוהמייה הניו-יורקית "ברור שהייתה. היו שם יצרים. הייתה בגידה. הייתה סערת רגשות איומה ואחר-כך..."
"מה אחר-כך?" לחצה הקטגורית, מרגישה שהקייס כבר שלה.
"זהו שהיה בלגן נוראי. Mess אמיתי. פתאום שמענו את ג'יימס מחרחר. הוא נפל על הרצפה, מלא דם מסביב. רוברט, המאהב החדש גוער מעליו ומיילל. בוכה כמו תינוק...קשה להסביר מה קרה. הכול קרה כל כך מהר..."
"בלגן נוראי, זה לא תיאור. מה קרה שם בדיוק?"דרשה לדעת.
"מה יכול היה לראות? שניהם היו מעליו, גם רוברט, גם יוסי, לא יודע..."
"ותענה לי על השאלה," הגיבה בתוקפנות "היה דם על ידיו של הנאשם, או לא היה?"
"היה...אני חושב שהיה..." היסס "אני ראיתי את יוסי מרים יד על ג'יימס. זה בבירור, אבל פתאום נשלפה סכין ו...הכול קרה כל כך מהר, שאני לא יודע פרטים..." ניסה לעמוד מאחורי השבועה שלו, לדייק ככל יכולתו.
"ואת הסוף הרי כולנו יודעים: המוות בפירוש לא קרה כתוצאה מתגרה זו או אחרת. כך נקבע בניתוח שלאחר המוות," הדגישה התובעת "מותו של ג'יימס קבע הפתולוג, נגרם משלוש דקירות אכזריות ותוקפניות, באמצעות להב משונן," הציגה התביעה את דעתה "לא אחת! אלא שלוש. נראה כי הרוצח דקר דקירה אחת. ומשלא ראה את הקורבן שלו מוטל מת לא ויתר. נעץ שוב את הסכין ורק בדקירה השלישית, הצליח. נראה כי כל העובדות מובילות לחוסר שליטה, וסצנת קנאה ברו..."
"התנגדות!" זועקת הסנגוריה, והיא מתקבלת על ידי השופט.
התובעת חוככת בדעתה, מקבלת את קביעת השופט ועוברת לשאלה פשרנית יותר:
"ויוסי, מה היה איתו? האם תוכל לתאר לנו?" היא מבקשת מן העד.
"הוא שכב על הרצפה גם כן. מחוסר הכרה..."
"כשגם הידיים שלו היו מגואלות בדם!" אמרה והעד אישר את דבריה בניד ראש. ובזאת נחה התביעה, אומרת הקטגורית ומתיישבת במקומה.
ויוסי השפיל עיניו. יודע כי נסתם גולל חייו. תחושה כבדה והנשימה נעתקת. עוד שאלה ושתיים-לעד התביעה, ונראה כי התביעה סופקת כפיים. כמה שאלות של הסנגור ונסגר העניין.
שעה הפסקה קובע השופט, ואחריה חקירת הסנגור, ונאומי הסיום. חבר המושבעים עוזבים אט אט את מושביהם, מהורהרים, צפונים במחשבותיהם. עוד רגע קט, שם בחדר הם יפרצו בשטף דיבור בלתי פוסק. אבל ההחלטות כבר טמונות עמוק בבטן, די ידועות מראש. ראו להם בעיניים.
ומימי מבקשת סליחה מסטיוארט ומאביה. כן שיזמינו לה קפה בינתיים היא מיד מצטרפת לקפיטריה. בינתיים חייבת לרוץ לשירותים, חייבת להתעשת. לקבל כוח. אומץ. להאמין שהיא עושה את הדבר הנכון. ובתוכה היא יודעת שהוא חף מרצח. ברור לא מכל פשע, היא הרי מכירה אותו טוב מכל אדם אחר. אבל עדיין לא רצח. לה זה ברור. והלוואי ותצליח לומר את דבריה נחרצות. שהנה האירועים חוזרים ושבים בעוצמה. הקפה רק עורר בה בחילה ומנסה לעצור את הרעד בידה. עוד מעט יקרא לה עורך-דין של יוסי. יותר מדי אחריות על כתפיים כה צרות. שמונת האנשים שבחבר המושבעים, כבר חזרו למקומם, הקהל עומד על רגליו לכניסת השופט. כולם דוממים. בשעתיים הקרובות, ייחרצו גורלות.
ביל סטיבנסון שישב בבית-המשפט, בדיוק כיסא אחד מאחוריה, חש ברעד העובר דרך המושב. סטיוארט מביט באיציק, במתח שבפניו. לא ברור לו מה בתו עומדת לומר, אך הוא יודע שביקשה לעלות על דוכן העדים. לא ברור לו מדוע, סירבה לגלות לו, למה? מדוע קשה לה כל-כך לדבר על יוסי בנוכחותו? הוא מרגיש שיש דברים נסתרים ממנו, אך מהי הנקודה, על כך לא יכול להצביע עדיין. הוא זוכר את היום שזה קרה. כשהפסיקה לדבר עם יוסי בטלפון, גם יוסי לא ביקש אותה יותר. כשהוא המציא תירוצים למה לא לאכול את הגפילטע של שרה. כשהיא חמקה ממבטיו. כשלאחר הפצרות, הגיע לביקור בכל אופן. איציק לא טיפש. לא, הוא לא. אך הוא נתקל בחומות של שתיקה בכל פעם שרק העלה את הנושא-ולא יכול להם. 'כאן אסור לדרוך', הוצב השלט לפניו והיה ברור לו כי מוטב שיתרחק. אפילו לשרה לא סיפר על תחושתו, כי שרה לעולם לא תקבל 'לא' כתשובה, כך ידע בבירור.
ומימי נשבעת. מרימה יד. התנ"ך מתחת לידה הרועדת. היא תאמר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. ביל סטיבנסון מהנהן בראשו אליה, כמו חש את סערת רגשותיה, כמו יודע שמשהו עומד להתרחש. מנסה להעביר לה את אהדתו. והיא לא רואה דבר מולה, אולי אפילו בכלל לא נוכחת שם בבית-המשפט ברגעים אלה. רק מנסה לעצור את הרעד בידיה הגרמיות.
עורך-הדין של יוסי ניגש באיטיות אל דוכן העדים. מניח יד בוטחת לצידה, כמו מנסה לעצור את הרעד שבידה.
"ספרי לנו, מי את עבור הנאשם," חיוך קל עולה על שפתותיו, עדיין מקווה שהשוס שתביא עמה מימי, יזכה את הלקוח שלו לפחות מחמת הספק. ואולי עוד ישמח שיוסי סירב בשום אופן, להודות באשמה גם לא לפרוט על אי-שפיות זמנית. זה אחד הסימנים המובהקים ביותר לחפות מפשע אמיתית וטהורה.
"אני אחייניתו..." לוחשת ומתבקשת להרים את קולה. מחככת בגרונה, מנסה לגבור על הסער הפנימי.
"מה היה טיב היחסים שלך עם הנאשם... הדוד שלך," הוא מבקש.
"קרובים. מיוחדים." מקצרת במלל כהרגלה.
"איזה דוד הוא היה. האם תוכלי לפרט לנו..."
ומגמגמת: "הוא היחיד שהבין אותי בעולם. כילדה לפחות..." תיקנה.
"כן..." משך בלשונה, שלא תפסיק בתיאורי רגישותו.
"הוא היה כל עולמי בתקופה מסוימת. נפש קרובה. ירד לעומק רגשותיי, גילה לי מי אני ואפשר לי לגלות את הכישורים שלי."
"שהם?" לא הרפה "במה את עוסקת?" מבקש לתת משנה-תוקף להפתעה-הלוגית שהכינו לקהל.
"אני מתמטיקאית לקראת קבלת הדוקטורט בתחום האינסוף."
"וזה עיסוקך בחיי היומיום?"
"כן, מרצה באוניברסיטת תל-אביב," מצטנעת כהרגלה ולא מרבה במילים.
והתביעה כבר חסרת סבלנות לשמע פרטים שוליים אלה, גם השופט כבר מאיץ בסנגור למצוא קיצורי-דרך ולהגיע לפואנטה.
"הדוד יוסי, כבר אמרתי," היא לוחשת ומתבקשת שוב ושוב להגביר את קולה "הוא היה הקול הדובר שלי כילדה שבקושי יודעת לעמוד על שלה...לא יודעת לדבר..." הוסיפה, ונראה כי כבר יכלו להבין שהדיבור אינו הצד החזק אצלה, כלל ועיקר "הרגישות שלו...הוא הצליח להבהיר להורי שאני שונה. מוכשרת בתחום שלי...בוא נאמר...בזכותו אפשר לומר, שניתנה לי האפשרות לממש את עצמי בתחום בהמשך חיי, לקפוץ כיתות ולהמשיך עד למקום אליו הגעתי. בלעדיו אני לא בטוחה שהייתי מקבלת תמיכה מלאה לכך מהמשפחה," ויוסי מביט בה לסירוגין מנסה להעלות השערות לגבי הדרך אותה היא סוללת ולא יכול.
"תגיעו לנקודה בבקשה," דורש השופט באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ומימי מבקשת רשות להתקרב אל דוכן הנאשם, לדבר עם יוסי פנים אל פנים. התביעה מתנגדת בכל תוקף עד אשר עורך דינו של יוסי, מסביר כי בזה מהות העניין. ההתנגדות נדחית.
שקט משתרר באולם.
חבר המושבעים דרוך. ממתין.
איציק עומד לצאת מדעתו, סטיוארט נצמד אליו. זרוע לזרוע. מבקש להעביר תמיכה לאיש הזה, שהכיר מילדותו, שמלווה אותו שנים כה רבות כמעט כמו אביו שלו. והמתח מסביב מובע במבטים, כמו מבטיו של ביל סטיבנסון הסוקרים את הג'ינג'ית הצנומה מכף רגל ועד ראש. מצוי בהווה ומחשבתו כבר בעתיד, מלטפת את פגישת יום המחרת, ותחושה שהרעיון שבמוחו יכול לקרום עור וגידים רק באמצעותה של האישה הקטנה המיוחדת הזו, המתקרבת אט אט אל דוכן העדים, לא מורגלת בעשרות העיניים המופנות אליה. מתפללת שאורות הפלשים של הצלמים, לא יסיטו אותה ממחשבתה ומישרה מבט. מבט היישר ביוסי, כזה שלא העזה להפנות אליו כבר שנים, גם לא במפגשיהם בבית-הכלא. מבט המבקש ממנו לבטוח בה, כפי שבטחה בו בילדותה. יודעת שהאמת חייבת לצאת אל האור, רק האמת וכל האמת.
"הרבה דברים אני זוכרת ממך הדוד יוסי," פונה אליו ישירות. לא רצתה להכין את הדברים מראש, אבל את רוחם גלגלה עשרות פעמים במוחה, איש לא מבחין במה שיש בידה "זוכרת את הטוב שבך...גם את הרע...לעולם לא אשכח לך שגילית מי אני. אפילו לי עצמי, שתמיד הרגשתי כה ביזארית בעולם הזה, בעיקר כילדה," מנסה להאיץ בעצמה, לומר כל מה שיש לה לומר לפני שיאיץ בה השופט "רק אתה הבנת אותי ועודדת את כולם לתת לי להמשיך במה שאני טובה. אבל..." העלתה את טון דיבורה כמסמנת שכן, היא מגיעה אל הפואנטה "זוכרת לך גם דברים אחרים..." והוא מתפלל בליבו שלא...שלא...משפיל מבט "דברים שנגעו בתחומי האסור..." לא הוסיפה מעבר לכך.
"כמו מה?" דורשת התביעה לדעת.
"אלכוהול..." עונה מימי בהחלטיות "זוכרת את ריח הקוניאק הנוראי הזה מפיו," פנתה אל הקהל וכל האולם התערפל למול עיניה. כמו הזיכרונות. וזה הרבה מעל לכוחותיה הנפשיים, אבל מן האמת היא לא תרפה. עדיין לא. חייבת לסגור מעגל. להחזיר טובה על טובה, את עונשו הוא כבר מקבל ולא ממנה "זוכרת נטייה לסקס לא...לא טבעי...זוכרת..." מצליחה להגות את שהיה עצור בה שנים ועיניו המוצפות נוגעות בעיניה "אבל יותר מכל, זוכרת את הרכות שבך. היא תמיד תכסה על הכול..."
"או קיי, עד כאן!!" נזעקה התביעה, "זו לא תוכנית של חיים שכאלה..."
"תגיעי לנקודה," דורש השופט וכולם מתיישרים בכיסאם דרוכים.
"אני כבר שם..." הרימה קולה בעוצמה, אנגלית רהוטה מתקרבת אל יוסי עוד מעט "אני בהחלט מאמינה שאתה מסוגל לכל: למין הפרוע, שהפך לשם הנרדף לך בחיים שבחרת לך כאן בניו יורק, לאלכוהול, לסמים. לא מעריכה אותך בכלל על כך שאין לך גבולות. שחצית כל קו אדום אפשרי!" מסלקת איכשהו, חשבונות מן העבר והוא מרכין ראש, והרטיבות נוטפת על ברכו "אבל אני זוכרת בוקר אחד..." אמרה לפתע, פניה צמודות לשלו "אצלנו בבית. ישנת אצלנו ואז התגלחת," לא קולט לאן היא חותרת "התלוצצנו כל הזמן, כמו תמיד...ניסית להצחיק אותי עוד ועוד," הזיכרונות הציפו אותה לרגע "זוכרת את הקצף הלבן והאוורירי הזה שמרחת על לחיי. צחקת שג'ינג'ית כמוני בדרך כלל חלקה ולא תצטרך להתגלח ואולי כן. ודמיינו את הזקן שיצמח לי בבגרותי," ולא הצליח להעלות את האפיזודה הזו במוחו, זיכרונות של ילדה אינם זיכרונותיו של אדם בוגר מסתבר "ורצת אחרי עם מכונת הגילוח אז..." שלפה סיכה קטנה שאחזה בידה הימנית ודקרה את עצמה ללא רחם. היישר ביד הלא דומיננטית שלה: יד ימין. וסמכה על העוצמה שבידה הדומיננטית,ידעה שהיא לא תאכזב ברגע שכזה. דקרה חזק ללא היסוס. בהחלטיות. זרזיף קטנטן של דם בצבץ מאצבעה והיא סייעה לו להתעבות בעזרת ידה השמאלית. לוחצת. לוחצת. רק לוחצת וקילוח עדין שהספיק. כמו ספירת דם של ילדים וזהו.
וראשו סחרחר. מימי מתרחקת מדוכן העדים. היא את שלה עשתה. מאפשרת לקהל להבחין בטיפות הזעירות, קצת מקרוב. בסך הכול דקירת סיכה. בסך הכול זרזיפון קטן ואילו יוסי מתנשם בכבדות, ראשו שמוט לאחור, אצבעה המדממת קלות מונפת אל על.
"המופוביה...פחד מדם," היא צועקת לקהל "תמיד היה לו את זה...הוא מתעלף מכל טיפת-דם. המובופיה..." היא חוזרת ואומרת "אדם כזה, אתם רואים...לא ממשיך ודוקר. הוא כבר מזמן לא פה, רבותיי," רוכנת אליו, עלפון חושים.
"תכף יעבור יוסי," לוחשת לו, אך הוא לא שומע כלל את דבריה, רק קולו של הסנגור מהדהד באוזניו: "ובזאת נחה ההגנה..." אך אינו שומע כלל, את קריאות הפליאה של הנוכחים באולם. לא את לחשושי חבר המושבעים. לא את פטישו של השופט החובט לשקט. לא את הקליקים של הצלמים. גם לא את קריאת ההפתעה מפיו של איציק. אפילו לא את שקשוק רגליה הכושלות של מימי חבוקה בידי סטיוארט המסייע לה לחזור למקומה, תומך בה.
מחר יימצא יוסי, את תמונתו מתנוססת בעיתון והוא מחוסר-הכרה. העמודים הראשונים של כל העיתונים האזוריים יהיו מלאים רק בו.
מחר יישמע שמו בכל תחנות הרדיו האזוריות, ידיעה הפותחת כל מהדורת חדשות.
מחר הוא ייראה את הסצנה המרשימה הזו ברשתות הטלוויזיה בכל מדינת ניו-יורק.
ואחרי כן, יימצא עצמו במקום אחר לחלוטין. ואז החיים של שניהם, יתחילו ממקום אחר, מקום שעדיין לא היו בו.
