"העיניים הן חלון הראווה של האדם," נהגה זרובבלה לומר לי. מביטה בי בעיניים מלאות רוך ועדנה.
את זרובבלה הכרתי בנסיבות טרגיות. אלה היו ימים שבקיבוץ שלנו לא הייתה בריכת שחיה, מי שרצה להשתעשע במים ולשחות, היה נוסע לבריכת השחייה של קריית עמל, בריכה אולימפית לכל דבר.
קיץ אחד,אחותי ואני קבענו עובדה לאימי.
"אנו הולכות לבריכה עם קבוצת ילדים ועם צ'יבי". אנו אומרות לה ומבקשות כסף כדי לקנות כרטיס כניסה.
על מנת להבטיח אותנו מכל משמר במסגרייה, התקינו לה מפחית ענקית חפה מתכולה של חמוצים את "קופסת הפלא" קופסה אותה אטמו משני צידיה, בעודה נותרת בואקום. במסגרייה דאגו לכרוך רצועות, שאותן כורכים על גופו של הילד. כך שבעודו משתעשע בבריכה, הוא צף על פני המים, באין יכולת לאבד שליטה ולטבוע.
אחותי נכנסה עם "קופסת הפלא" קשורה ברצועות, ניסתה את כוחה בשחייה והייתה בקרבתי כל העת. לאחר השחייה עייפנו, צ'יבי החליט להעלות אותנו על אוטובוס שנוסע לכוון עפולה. בטרם עלינו דאגתי שאחותי תעלה לאוטובוס.
"בואי שבי איתנו". אני אומרת לאחותי.
"לא רוצה, אני רוצה להסתכל על הכביש". היא עונה לי.
היא ישבה בספסל הראשון מצד ימין ליד הנהג. אף אחד לא שם לב שהיא ירדה מהאוטובוס עם עצירתו. שמעתי את קולות החרדה של הנוסעים הנעמדים בין ספסלי האוטובוס בתווך, נדהמים בעיניים פעורות מול הילדה השוכבת על הכביש מתבוססת בדם "וקופסת הפלא" המתכתית מתגלגלת לעבר התעלה וקרני השמש מסנוורות דרכה את עיני...
"איפה שרה'לה"? אני ניגשת ושואלת את צ'יבי.
"מכונית דרסה אותה, אבל נהג המכונית מסיע אותה עכשיו לבית החולים, אני מקווה שהיא בסדר". הוא עונה לי באדישות מה.
המכונית הראשונה שנסעה לעבר הקיבוץ, אספה אותנו.
"כשנגיע לחדר של אימך, תישארי בחוץ". מצווה עלי צ'יבי.
"לא, אתה לא תכנס לחדר של אימא שלי ולא תגיד לה כלום".
"נו תגידי, מי הרביץ לך, למה את לא מספרת לי". אני יושבת על הרצפה, מייללת ובוכה ורוקעת ברגלי והמילים נעתקות מפי.
"איפה שרה'לה," היא שואלת בבהלה.
כשהתגבר קול בכיי, רקעתי ברגלי שמעתי אותה צווחת.
"אני ידעתי, שרה'לה טבעה", צעקה בהחלטיות.
"לא, היא נדרסה ומתה". אני עונה לה ויוצאת מהחדר שלה.
שבוע אחרי האסון במשפחתי, שרה'לה חסרת הכרה,ואני מטיילת בשבילי הקיבוץ עם האבל הפרטי שלי, לא מאמינה לאף אחד שהיא חיה.
"אני ראיתי אותה על הכביש והיא מתה, ראיתי במו עיניי..." אני טוענת לפני אבי שהובהל מהמילואים במברק.
"אירע אסון בבית, חזור מייד".
איתי לא ידעו מה לעשות, עד שפנו לזרובבלה, שלמדה פסיכולוגיה.
"תיקחו אותה לבית החולים, תוכיחו לה שאחותה בחיים". הציעה להורי.
כשביקרתי פעם ראשונה בבית החולים, אחרי שבוע, כל כך שמחתי לראות את אחותי חיה ונושמת ומדברת, עיניה הקטנות בולשות אחרי, ואינן חייכניות כמו שקיוויתי, שבוע לא התראינו והיא חיה...היא שכבה בחוסר אפשרות לזוז, מגובסת בגבס מכף רגל ועד צוואר, מרפק ידה השמאלית מזוהם עדיין בפצע פתוח, כולה כואבת ונאנחת.
"למה הבאתם אותה לראות את הפצעים שלי". התלוננה לפני הורי, מצביעה עלי בתרעומת בביקורת נוקבת, כאילו אני גרמתי לה את התאונה, חשבתי שתתייחס אלי אחרת, שתשמח לראותני. בביקורים הבאים שביקרתי אותה בבית החולים, יחסה אלי היה קר וצונן. עיניה לעולם לא פגשו את עיני יותר. אף פעם לא הבנתי כיצד התאונה הזו, יכולה הייתה לגרום לכל כך הרבה עוינות כלפי.
אחותי השיגה בלימודים את כל שהפסידה, למעשה עוד בבית החולים, ההורים הביאו לה את החומר הנלמד בבית הספר, כשהשתחררה הייתה מעורה בחומר הנלמד, היא הקפידה למחוק את הפיגור. למעשה היא חזרה לתלם מהר מאוד. אני לא. הסתגרתי בתוך עצמי והתהלכתי בעיניים מושפלות לאורך זמן. עד אשר הדביקו אלי הורי את זרובבלה.
רק היא הייתה עסוקה בי. בעוד הם, עסוקים היו בטיפולה של שרה'לה, ובדאגה לאחי הקטן שחלה בדלקת פרקים. באותם שנים, שנות החמישים של המאה העשרים, דלקת פרקים הייתה כמעט מחלה סופנית. רק אני נותרתי להתמודד לבד, עם הכאב הפרטי שלי. מיותמת מעט, נותרתי עם פחדי בעולם של מבוגרים, שמנסים להקהות את תחושתם בעולם עקלקל ופתלתל, מעוקם מכל הבחינות עבורם. ורק זרובבלה שם בשבילי.
זרובבלה שימשה "מורת עזר" לילדים כמוני שהוריהם עסוקים בענייני הישרדות.
צריך להודות, היה לה לב חם ומבין, עיניים פעורות ושקועות שמסתכלות במבט אחר ממה שהכרתי על החיים, העיניים האלו בפניה העגולים, והחיוך שקלח מתוכן, בזרם של אהבה וֶשֶׁטְף של שיחות.היא הבינה שהראש שלי לא בלימודים, היא שיחקה איתי משחקי מוטיבציה, מבלי שחשתי בכך, משחקיה, הביאו אותי לפתור את תרגילי החשבון, לאט לאט, עם הזמן הערצתי אותה כמו אלוהים חיים. בעלה וקרוביה כינו אותה "זירי" לא הסכמתי לכנותה בשם הזה, אהבתי להגות את שמה המלא ז ר ו ב ב ל ה . שמה המלא כמו גונן עם כנפיו הלבנים כאילו מלאך מסוכך עלי לבל אפגע.
ליד אימי לא יכולתי להתנהג בחופשיות,אם ניסיתי להשתובב לידה, הייתה משתיקה ומדמימה אותי במבט עיניים דוקרני.
בבקרים ישבתי עם זרובבלה בחדר הלימודים שהוקצע עבורה. חדר שקירותיו וצלעותיו הזעירים מזדנבים כמו זיכרונות מעורפלים, כמו שנות דור. שם היא מעסיקה אותי, ואני מחזירה לה בליצנות אין קץ. רק לאחר זמן, חשתי כי הפגישות שלנו לא עוסקות בחשבון ולא בתמריצי מוטיבציה, מצאתי את עצמי מספרת לה סיפורים ומרימה את קולי מרוב התלהבות. לפעמים מתחבאת לה בארון בו היא מאחסנת את הבריסטולים ואת כלי המלאכה, באמצעותם היא מעסיקה את הילדים הלומדים אצלה. וכשהייתה נבהלת, צרחתי והתלהבתי מאובדן שליטתה.
עם הזמן זרובבלה הפכה להיות עבורי "כותל מערבי". כשבגרתי על זרובבלה לא ויתרתי, הייתי צריכה את הישיבה לידה, להקשיב לנשימותיה וחשיבתה בטרם תדבר, אף פעם לא בביקורת, במן שקט פנימי.
עכשיו, זרובבלה היא אישה קשישה, עדיין חיה בקיבוץ.לעיתים היא מארחת את ילדיה ונכדיה, וגם אני באה לבקרה לעתים קרובות. מתרשמת שוב ושוב, מדמותה הגבוהה ומכופפת מזקנה, מצלילותה ומהשנינות שנותרה בה. כל כך הייתי רוצה לחבקה, אך איני יכולה. גופה הקשיש כואב ואני יודעת זאת. על אף שתמיד ידעה להסתיר את מכאובי גופה, כמו גם את מכאובי נפשה. חיים קשים היו לה לזרובבלה, בעלה חלה באלצהיימר, עד שנפטר סעדה אותו בחמלה רבה, שנה אחר כך איבדה את אחד מבניה לאחר ששם קץ לחייו. חמישים ואחת שנים עברו ושמו ריחוק מסוים, אבל רק ריחוק גיאוגרפי, הגעגועים אליה ואל ביתה שבקיבוץ הנטוע במורד, הגשם שגורף את ריחות הריקבון של העלים שזרוקים על המדרכה וממלאים את האוויר בריח מדהים של טבע מתחדש, כל זה מזכיר לי את האווירה המפויסת במחיצתה של זרובבלה.
אני נזכרת בעיניה הטובות ושומעת כל פעם מחדש מזה חמישים ואחת שנים את המשפט הוודאי המבטיח המבוסס כמובן מאליו.
שנתן לי כוח וחיוּת.משפט שנאמר בצניעות האופיינית רק לזרובבלה:
"העיניים הן חלון הראווה של האדם".
