שום דבר לכתוב לדודה בלומה-מסע באין זמן 2 סיפור בהמשכים

שום דבר לכתוב לדודה בלומה

(מסע באין-זמן 2-סיפור בהמשכים)

העיירה קסטל-ג'ורג'יו (Castel Giorgio) אינה יעד מומלץ במדריך מישלן, אפילו לא במדריכי טיולים אזוטריים ממש.

כפי שנהג טומי לפיד ז"ל לכתוב במדריכי הטיולים שלו: "אין פה שום דבר לספר לדודה בלומה."

ברחובות האפורים והצרים תוכלו למצוא חתול אחד בקושי, לשמוע נביחת כלב מאיזו חצר עם הורטנזיה פורחת בסגול, ולראות כמה זקנים שעונים על מקל-במרפסות הפתוחות אל הרחוב. (אמרתי רחוב? נו טוב, משהו כזה). סופרמרקט קטן, חנות ירקות ופירות, ופאב שנראה יותר כמו בית קפה עזוב במערבונים שהוקרנו בצבעי שחור ולבן.

והוא, הפאב הזה, נחשב כמעט לאטרקציה הגדולה של העיר/עיירה, אחרי בניין העירייה כמובן. זה שאין מה לומר עליו, פרט לזה שהוא בניין. "בניינון"  ליתר דיוק.

אינטרנט? זה כבר סיפור אחר. משהו עתידני שעדיין לא הגיע למחוזותיהם. אלא שדווקא כך, התאפשר המפגש "עם הכלום." עם הריק, ההתנקות, עם עצמך.

עצמנו בכל מובן שהוא: גמישות הגוף, גמישות הנפש, התבוננות, מאמץ פיזי, אינספור טיפות זיעה.

ומחשבות?

אינן בנמצא!

היוגה היא פילוסופיה רוחנית, אימון פיזי ונפשי כאחד שמשמעותו: להתאחד ולכוון. לרכז את שימת הלב כשהחושים מתכנסים פנימה ולא מופרעים כלל על ידי גירויים חיצוניים.

אם כן, בהעדר גירויים חיצוניים, או איזה MUST  לבקר בו, ניתן אף אפשרי למצוא את הלא-כלום המיוחל.

ביום הראשון הציפורים צרחו לנו באוזניים, עד שגלית, אחת המשתתפות בטיול הזה של סורנטו,  טענה שהשקט הזה מרעיש לה בעוצמת דציבלים של פטיש אוויר מקולקל.

בתוך השקט הרועש הזה, פגשתי את חוות היוגה של מרינה שקיבלה את פנינו בחיוך מאיר פנים, בעוד הטבחית/מנקה/גננית/מנהלת/הכולבויניק  שלה, צעדה בצעדים איטיים אל השדה לקטוף כמה עלי מנגולד לארוחת הערב.

זה היה הרגע בו התחלתי להיות בריאה עד אימה. תצפו אם כן, לסבול אותי עד גיל 500 כמו טוב טוב הגמד.

אגב, גיליתי שיש לי המון מה לכתוב לדודה בלומה. מבטיחה לכתוב אליה דבר ראשון מחר בבוקר.