Fake it...

Fake it…

לכולנו יש את רגעי הדאון שלנו במידה כזו או אחרת. ירידה לתהומות, התמודדויות עם מהמורות החיים, ושאר חולות רעות.

לשקוע זה קל. זאת פשוט ביצה טובענית. צעד אחד לתוכה ואתה שקוע עד צוואר.

סבתא שלי, מרגלית, נהגה לומר לי שאסור להיות עצובים יותר מיום יומיים, אחרת זה הופך לדיכאון. דכאון, הופך לכרוני, וכל היתר כתוב בספרי ההיסטוריה. זוהי כרוניקה ידועה מראש.

אגב, השם המלא שלי הוא: מרגלית, אלא שבתיכון נמאס לחבריי לכיתה מהשם הארוך שלי (וכן מההקפדה שלי על ההיגוי הנכון) - וקיצרו אותו לגלי. אכתוב על כך בהקדם, סיפור משעשע למדי. כך שלמעשה, השם "גלי" מלווה אותי מגיל 15 ועד היום. שנתיים בסך הכול חלפו מאז, מה אתם עושים עניין...

בכל אופן, סבתי החכמה נהגה לומר, שצריך לעשות הכול כדי לצאת מן העצבות. היא ביססה את דבריה על תורת הרמב"ם אשר כתב: כי על מנת לרכוש תכונת אופי "חדשה", או הלך רוח מנוגד לזה הקיים; יש להגזים לצד השני במשך תקופה מסוימת, עד שנגיע לאמצעי השלם.

דהיינו: אתה עצוב? את בבאסה? צאו במחול שמח (גם אם הוא מזויף בתחילה), לכו לקנות בגד קטן חדש שעושה לכם טוב על הנשמה, שנו תספורת, צפו בסרט מצחיק. לא משנה מה. כל דבר שעבורכם זו הנאה וכייף. עשו זאת עוד ועוד עד שההרגל יהפוך לטבע. או בלשון אחרת:

Fake it, fake it. Till you make it.

 תתחילו להסתכל מבעד לחלון. העולם הוא עולם, לא אכפת לו כלל (לעולם),  מה אתם מרגישים בפנים. הוא פשוט מקסים ויפה. כן ללא ספק, אם תתבוננו היטב תבינו ש"בחוץ הכול ורוד", והורוד הזה יכול להיכנס לכם אל החיים, אם רק תתכוונו אליו.

קחו לכם אם כן, שיר נפלא עם מסר. כזה המביא אופטימיות לחיים, מעורר למחשבה, ואם אתם אוהבים מישהו באמת ובתמים: שתפו אותו בלינק הזה. זאת מתנה.  

https://www.youtube.com/watch?v=gAdqQ0Hdq-A