מי אני ומה שמי...
את השם מרגלית קיבלתי מסבתי. אצלנו נהוג לקרוא על שם סבתא או סבא, בעודם בחיים, על מנת לתת להם כבוד. את הכבוד הזה קיבלתי אני (הנכדה הבכורה) וגם בת דודתי (הנכדה הקטנה מכולנו). בת דודתי שינתה את שמה מבחירה שלה לשם: "מגי," גם בתעודת הזהות שלה. אני מעולם לא שיניתי את שמי, רק קיבלתי כינוי חדש, (שם חיבה אם תרצו). זאת, בלית ברירה, לא מבחירתי שלי.
מעשה שהיה כך היה:
מילדות הורי חינכו אותי שלשמ יש משמעות יפה: אבן חן יקרה, וכי יש לבטא אותו במילרע. "אם מישהו קורא לך בשמך במילעיל, אל תעני. זה לא השם שלך," הדריכו אותי.
התברר כי משום מה, המילרע אינה ההגייה המועדפת על אנשים, אלא שאני התעקשתי - כפי שהסבירו לי בבית. היה זה מאבק אינסופי: הם קוראים במילעיל, אני לא עונה, עד שהגו את השם נכונה, רק אז עניתי.
בכיתה ט', נכנסה המורה לספרות אורינובסקי ואמרה לי: "מרגלית (במילעיל), תקראי את התשובה שלך בבקשה."
על אף שהייתי ביישנית גדולה עד אימה (וגם כיום אני נלחמת בביישנות התהומית הזו)-השבתי לה: "את, מורה לספרות, לא מבדילה בין מילעיל למילרע?" לשמחתי ולבושתי, היא צחקה והמשכנו הלאה.
זמן מה לאחר מכן, באחד מימי שישי אמור היה להיות שיעור חברה. כנהוג אצלנו בכל פעם תלמיד אחר היה צריך להכין נושא עליו דנים. רצה הגורל והילד/נער שהיה צריך להעלות את הנושא חלה, ולא הגיע לבית הספר.
אורינובסקי שאלה: "טוב, חבר'ה, מה אתם רוצים לעשות עכשיו, כשאין לנו נושא לדיון?"
אז העלה אחד התלמידים את הרעיון: "לשנות למרגלית את השם. היא מעצבנת עם ההתעקשות שלה על המילרע כל הזמן."
הרעיון התקבל ברוב קולות והחלו להירשם שמות חליפיים על הלוח: מגי, מרגול, גלית, מרג'י, גלי.
שיעור החברה הזה הדליק אותם בצחוקים נלהבים, אותי קצת פחות. אחר כך עשו הצבעה והחליטו על ה"גלי" הזה.
שנאתי את השינוי. בתחילה לא עניתי כלל לילדים שקראו לי בכינוי החדש. השם שלי מרגלית בסופו של דבר. מה הבעיה להגות אותו נכון? מה קורה פה? כולכם חסידים שנולדו במזרח אירופה? חרדים ממאה השערים? מה הקושי ומה הסיפור, לא מובן לי עד היום.
אבל הילדים בכיתתי מצדם נהנו מאוד מה"לכאורה" הברקה שלהם. למעשה, הם השתמשו ב"גלי" כסוג של הקנטה מסוימת, כמו לקרוא לאיזה "עידן", בשם: "שרגא" פתאום, ביום בהיר אחד.
בחלוף הזמן חבריי מגימנסיה נשארו רק עם ה"גלי". זה נראה להם משעשע, גם חמוד יותר. עד שגם אני התרגלתי בהדרגה.
שנים ארוכות נהגתי להציג את עצמי בשמי המלא בשלב ראשון, תוך ציון העובדה שיש להם דרך מילוט מהמילרע אל שם הקיצור שלי. כמה מוזר - כולם, ללא יוצא מן הכלל בחרו בשם גלי.
כך שכיום, היחידים שקוראים לי בשמי המלא הם הורי, או...הרשויות. כשהטלפון מצלצל ומישהו מבקש את מרגלית, ברור לי מיד שבתרומות עסקינן, או באיזה גורם רשמי אחר.
אך תמיד, כשמבטאים את שמי המלא (במילעיל כמובן) בטלפון אני חוטפת צמרמורת של דחייה בכל הגוף. לכן, אני גם יכולה להבין את ההורים שבוחרים בשם קצרצר לילדיהם: בן, דן, רן. את אלה לא ניתן לשבש. שם כמו שלי, עם 6 אותיות, זה מסובך מאוד כפי הנראה.
אם כך, אני משאירה לכם את הבחירה איך לקרוא לי מבין שתי האפשרויות, (ואודה לכם מאוד אם לא תכבידו עלי באפשרויות נוספות). האמינו לי, די קשה להתרגל לשם חדש שלא נולדת אתו. זאת בתנאי אחד: שתבטאו "מרגלית" בהיגוי הנכון במילרע, יא צברים שכמותכם. ראו הוזהרתם!
כתבה זלדה המשוררת: "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו..." אלא שלי יש שני שמות: האחד שנתנו לי אבי ואמי, והשני שנתנו לי חבריי בכיתה ט' בגימנסיה הרצליה.
ואגב, תתפלאו לשמוע שגם שם קצר כמו: ברק, בני האמצעי ניתן לשיבוש. על שום מה ולמה-אין לדעת.
ברק ויס-"בחוץ הכל ורוד."
https://www.youtube.com/watch?v=gAdqQ0Hdq-A
