עין צופיה

עין צופיה

הראש שלי כבר מסתחרר ממילים כמה ימים, מאז החלה עריכת ספרי הרביעי. "ופתאום בא החושך", עומד לצאת בעוד כמה חודשים בהוצאת "עם עובד." והנה צצה לה העורכת, ויש לה מה לומר על התינוקי שלי. זה שרק נולד. ואני מרגישה כמו אימא ששולחת את הילד שלה לראשונה לגן, המציצה בחשדנות, מעבר לגדר על התנהגות הגננת.   

והרי אני כל כך רגילה - גם אוהבת - להיות הפרש הבודד.

לברוא דמויות מדי בוקר, באותו בית קפה, עם עצמי, ועם הים. המילים הן פלטת הצבעים שלי. רק אני ועצמי, ועולם אין.

אני מודה שפזלתי אליכם מעת לעת, אל הקוראים שלי, אבל רק פזילה קטנטנה. לא ממש הייתם שם, צר לי. כבת יחידה, אני אוהבת את ה"לבד", לא מאוימת על ידו, והוא אף פעם לא "בדידות" בשבילי.

אלא שהגיע היום ועיניים גלויות נדחקות עכשיו אל העולם האישי. כאלה שלא ניתן להתעלם מהן עוד.

"תקצצי פה, תרחיבי שם..." ואני עובדת עם "עקוב אחר השינויים", מושיטה יד רועדת אל "קבל" או "דחה".

כתב סטיבן קינג בספרו "על הכתיבה": "לכתוב זה אנושי, לערוך זה אלוהי."

לשמחתי אני זכיתי ב"אלוהימה" שכזאת: יפעת. עורכת שיש בה רגישות תהומית אלי, אף אל הטקסט שלי. אותו היא מאמצת לרגע כאימא שנייה. ובכל זאת, לא קל לי, ואני תוהה אם יש בי התנגדויות מיותרות. האם להתמסר לה עד הסוף, או להמשיך להתחבט על כל משפט ומשפט.

התחבטות, זה שם המשחק שלי כרגע. אולי מחבט טניס היה עוזר לי עכשיו, מי יודע.