מוזה שמוזה

מוזה שמוזה

אני כל כך אוהבת את סיפורי המיתולוגיה היוונית. לא בכדי שבתה את ליבי דמותה של המוזה, המוזות בעצם. אלה שנתנו למוזיאון את שמו: מקום משכנן של המוזות.

באחד התיאורים, עוטה המוזה פרחי סיגליות על ראשה. ואני ראיתיה בדמיוני: בשמלה אוורירית, פרחי סיגליות, ועיניים חולמניות מביטות אל האופק.

לימים, למדתי אודותיה עוד. כמו העובדה שהיא עצלה גדולה. איך לא? היא די נרקסיסטית בעצם. כל היום עסוקה בחיצוניות שלה, מתעטפת בפרחים, מחליפה שמלות, וחולמת בהקיץ.

לפני שנים אחדות חברתי בידידות אמיצה (ויותר מזה) עם האמן שמעון אבני. שמעון, הוא צייר בחסד עם משמעת ברזל , ואף גם רץ מרתון. שני תחומים הדורשים אימון יומיומי, התמדה, ועיקשות. הוא אף פעם לא נכנע לה למוזה, מדי יום ביומו היה מגיע לסטודיו שלו לעבוד. ממנו למדתי להפסיק להמתין לה.

מבחינתי, הכתיבה היא עבודה. מדי יום ביומו אני כותבת. בין אם זה בבית הקפה הפרטי שלי, או ליד המחשב בבית.

עבודה. שגרה.

ושמתי לב, שזוהי סוג של הקנטה עבורה, העצלה הזו-המוזה. כשהיא רואה מישהו עובד, היא תמיד באה להפריע.