יצירות אחרונות
ממני לא גונבים (5 תגובות)
צביקה רז /שירים -29/09/2024 14:11
מָבוֹא לִרְגִישׁוּת (5 תגובות)
רבקה ירון /שירים -29/09/2024 13:44
ילדה בנדנדה (12 תגובות)
אילה בכור /שירים -29/09/2024 08:50
מָה אֲאַחֵל וְעוֹד לֹא אִחַלְתִּי? (11 תגובות)
אביה /שירים -29/09/2024 08:14
כך או אחרת (5 תגובות)
דני זכריה /שירים -29/09/2024 06:33
כְּמוֹ סְפִינָה בְּלֵב יָם- לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (12 תגובות)
שמואל כהן /שירים -29/09/2024 00:31
ואז ניתך הגשם (7 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -28/09/2024 20:18
בראש השנה (9 תגובות)
גד רוטשטין /שירים -28/09/2024 14:00
פוסטים
מוזה שמוזהמוזה שמוזה אני כל כך אוהבת את סיפורי המיתולוגיה היוונית. לא בכדי שבתה את ליבי דמותה של המוזה, המוזות בעצם. אלה שנתנו למוזיאון את שמו: מקום משכנן של המוזות. באחד התיאורים, עוטה המוזה פרחי סיגליות על ראשה. ואני ראיתיה בדמיוני: בשמלה אוורירית, פרחי סיגליות, ועיניים חולמניות מביטות אל האופק. לימים, למדתי אודותיה עוד. כמו העובדה שהיא עצלה גדולה. איך לא? היא די נרקסיסטית בעצם. כל היום עסוקה בחיצוניות שלה, מתעטפת בפרחים, מחליפה שמלות, וחולמת בהקיץ. לפני שנים אחדות חברתי בידידות אמיצה (ויותר מזה) עם האמן שמעון אבני. שמעון, הוא צייר בחסד עם משמעת ברזל , ואף גם רץ מרתון. שני תחומים הדורשים אימון יומיומי, התמדה, ועיקשות. הוא אף פעם לא נכנע לה למוזה, מדי יום ביומו היה מגיע לסטודיו שלו לעבוד. ממנו למדתי להפסיק להמתין לה. מבחינתי, הכתיבה היא עבודה. מדי יום ביומו אני כותבת. בין אם זה בבית הקפה הפרטי שלי, או ליד המחשב בבית. עבודה. שגרה. ושמתי לב, שזוהי סוג של הקנטה עבורה, העצלה הזו-המוזה. כשהיא רואה מישהו עובד, היא תמיד באה להפריע. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |