הפרש הבודד

הפרש הבודד

פרדוכסים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, מחיי שלי לפחות.

מצד אחד, אוהבת כל כך את ה"לבד". (בת יחידה, כבר ציינתי, הרגל שהפך לטבע).

רק אני, המילים, והים. לא צריכה דבר כמעט יותר מזה.

אך עדיין לא תהא זו שלמות ללא ה"ביחד." גם באמנות.

באופן הזה בדיוק נולד לו האתר שלי "דרך המילים". מקום מפגש וירטואלי ולא וירטואלי של משוררים וכותבי פרוזה.

כך ישבו המשוררים בקפה "כסית" ודיברו על היצירה.

כן, סופרים אוהבים סופרים, בניגוד מוחלט לקנאת הסופרים שהדביקו לנו. משפט שאני אוהבת רק את חלקו השני: "...תרבה חוכמה."

עובדה זו נוגעת לכלל האמנים.

כותבת על כך גם ג'וליה קמרון בספרה "דרך האמן": "בארצות הברית נוטים להשוות אמנים לבוקרים. מתייחסים לאמנים כאל פרשים בודדים, עסוקים בעצמם, הרוכבים אל אור הדמדומים, כדי לעשות מה שעליהם לעשות - תמיד לבד. דימוי הפרש, הבוקר, בטעות יסודו. רובנו נהנים מחברה כלשהי, אחד מסודותינו התרבותיים הוא העובדה שאמנים אוהבים אמנים אחרים."

מספרת קמרון סיפור מדליק מחייה, כשאשתו לשעבר של סקורסזה הבמאי.

לפני שנים ישבה היא לצד הבמאי בריאן דה-פאלמה, וסטיבן ספילברג. סקורסזה שהה אז בצרפת והיא ישבה עם שני ידידיה  ופיצה גדולה אחת.

ספילברג חלם לעשות סרט על חייזרים והיה מדוכדך מהעובדה שלא מצא תקציב לכך.

"מה לעשות?" היא ממשיכה ומספרת, "דה-פאלמה עודד אותו ללכת בעקבות משאלות לבו ולעשות את הסרט. סרט זה היה ל"מפגשים מהסוג השלישי?"

לעת עתה, אני יושבת שעות לבד מול המחשב, עסוקה בעריכת הספר. אבל בקרוב אמצא זמן לשבת עם חבריי הסופרים, האמנים בבית קפה. כסית כבר לא קיים. נמצא מקום אלטרנטיבי.

להתראות חברים.