"נמלים מקושטות ביהלומים" / יהודה הצבי

בבוקר יפה אחד של חודש ניסן 1975 פגשתי ברחוב באישה, שליוותה את בתה החיילת לבסיס הצבאי. והנה, למרות שעברו למעלה משלושים שנה מאז למדנו יחד בבית הספר היסודי, הכרנו זה את זו מיד, ונעצרנו לשוחח, כאילו רק אתמול התראינו. - "האם פגשת לאחרונה עוד ילדים מכיתתנו"? שאלה מרגלית. - "לא", עניתי, את הילדה הראשונה שפגשתי מזה זמן רב". לשמע שיחת ילדים זו, פרצה הבת החיילת בצחוק רם, ואנו הצטרפנו אליה.מעניין, פגישת אקראי קצרה זו נשאה אותי בהבזק של שניות, כמו בחללית פלא, אל עולם אחר, אל ימים רחוקים של ילדותי. ייתכן, שעדיין קיימים הבתים הקטנים של שכונה זו שגרתי בה, גבעת משה, בפרוורי דרום תל אביב. אולי כבר סללו בה כבישים, אולי כבר התקינו בה חשמל, אולי גרים בה אנשים שיש להם טלויזיה בביתם ואולי גם מכונית חונה ליד הבית. אבל, תושביה הראשונים של השכונה אינם מתגוררים בה,מזה זמן רב. איזה אנשים היו אז? אכן, הם היו קצת שונים. כשהיו חוזרים מעבודתם לפנות ערב, היו אוספים את הילדים, שכבר עייפו מלשחק, מספרים להם סיפורים מפחידים או מבדחים, או שרים אתם במקהלה. לפני שהלכו איש איש לביתו, נהגו לומר: "בטוב תלינו". הם לא ידעו לומר דבר במלים פשוטות, כמו "לילה טוב". בחגים היו מברכים זה את זה: ב"מועדים לשמחה"; הם לא ידעו אז לומר פשוט: "חג שמח" כמונו, היום. כך אני זוכר את השכונה: שקועה בחורף בתוך בוץ עמוק ושחור, וילדים משתוללים בשלוליות הבוציות. יום אחד ביקשה המורה לטבע מן הילדים, שאם יזדמן למישהו מהם, במקרה, לטייל אל מחוץ לעיר, אולי יוכל למצוא מקום, שבו יש ראשנים של קרפדות. למחרת, הופיעו כל ילדי הכיתה, צנצנות זכוכית בידיהם ובתוכן רוחשים במים המוני ראשנים. המורה כמעט נפלה מרוב תמהון. בקיץ, כאשר יבש הבוץ, היו לילדים שפע של משחקים ושעשועים. אתם מכירים את רובם, ואף יפים מאלה. אבל אני אהבתי יותר מכל לשבת ולקרוא. על אמי היה לגרש אותי מפעם לפעם החוצה, "כדי שאשחק כמו כל הילדים". אחד מהשעשועים שלי בחוץ היה ללכוד חרקים: חרגולים, צרעות, דבורים, עקרבים וערצבים. לכל אחד מהם הייתי חופר בור באדמה, ומכסה אותו בלוח זכוכית. כל ילדי השכונה היו באים לראות את "גן החיות" הפרטי שלי. יום אחד, בדרכי אל בית הספר, עקבתי אחרי שיירה של נמלים. ראיתי כיצד נמלים זריזות נושאות מזון אל הקן שלהן. הולכות וחוזרות, כל היום כולו. אותו בוקר נראתה לי השיירה הארוכה של הנמלים כולה זוהרת באור השמש. זה היה מראה נפלא! פס ארוך של ניצוצות מבריקים, כמו רכבת גמדים, מוארת ומקושטת. מה נשאו איתן הנמלים? מאין הן באו? עקבתי אחרי הנמלים עד שהגעתי לעץ אחד בקצה השכונה. גזע העץ היה חלול כולו, ובתוכו שקית בד גדולה. פתחתי אותה, ונדהמתי: היא היתה מלאה ביהלומים. המון יהלומים! לקחתי אתי את השקית והלכתי לבית- הספר. נכנסתי לחדר המנהל ומסרתי לו את השקית. סיפרתי לו היכן מצאתי את היהלומים, כולי נרגש משיחה כה ארוכה עם המנהל, בכבודו ובעצמו, פנים אל פנים, באותו חדר. אחר כך התברר מה קרה: כנופיה של שודדים נכנסה בלילה למפעל יהלומים בסביבה, ופרצה את הכספת של המפעל. הם החליטו להסתיר את השלל בתוך גזע העץ. כוונתם הייתה לחזור לשם בשעת כושר שקטה ולקחת את היהלומים. למזלם הרע של השודדים הייתה בתוך השקית גם אבקת יהלומים. מה זו אבקת יהלומים? היהלום הוא אבן יקרה וקשה מאד מאד. היהלום בצורתו הגולמית כשהוא נכרה ונחצב מתוך הסלעים, עדיין אינו מבריק כל כך. יש לנסר אותו, ללטש ולהבריק אותו. תוך כדי עבודת הניסור והליטוש נוצרת אבקה. אבקת יהלומים זו, היות והיא קשה כיהלום, הרי היא מסייעת לפועלי הליטוש. בעזרתה הם מעבדים את אבני היהלום ומלטשים אותן, עד שהן מבריקות וזוהרות. אותו בוקר נשאו אלפי נמלים אבקת יהלומים אל הקן שלהן. אינני יודע מה חשבו הנמלים לעשות באבקה. אבל כך קרה, שבעזרתן גיליתי את המטמון. מנהל בית הספר הזמין את המשטרה לקבל את היהלומים. אל תשכחו, באותה תקופה (1945) לא הייתה קיימת משטרת ישראל. בארץ שלטו הבריטים. ובכן, הופיעו קציני משטרה בריטיים וביקשו מן המנהל להיכנס לכיתה שבה לומד התלמיד שגילה את היהלומים השדודים. הם רצו לציין לשבח ולהודות לו (בוודאי גם בשמם של בעלי מלטשת היהלומים) על השגת הרכוש הגנוב. נקישה בדלת ואל הכיתה שבה למדתי נכנס המנהל, ועמו קציני המשטרה. כולנו, כל התלמידים קמנו לכבוד המנהל (כך היה נהוג אז). המורה ביקשה מאתנו לשיר את ההמנון הבריטי לכבוד הקצינים האורחים. אני - התיישבתי במקומי. באותו רגע הרהרתי לעצמי: "זהו המנון של כובשים זרים. אני לא רוצה אפילו לראות אותם. הם מונעים בעד פליטי השואה לעלות לארצנו…אלה הם נציגי השלטון הבריטי, אבל אנו הרי רוצים מדינה עצמאית משלנו!" - "מה קרה?" שאלה המורה. - "שום דבר", עניתי, "אני לא אקום לכבוד ההמנון של השליטים הזרים".המורה והמנהל נבוכו. הם ניסו בכל העדינות להסביר לי למה עלי לקום ולכבד את ההמנון. לא עזר. נשארתי יושב במקומי. - "אני מצווה עליך לקום!" קרא המנהל בזעף. - "אם אקום אז גם אלך!" אמרתי ויצאתי את הכיתה. זמן רב, גם לאחר שסיימתי את לימודי באותו בית ספר, הרהרתי שוב ושוב בדבר. כיצד קרה, שהתנהגתי כך, למרות שחונכתי לכבד אורחים, להתנהג בנימוס ולא להתחצף. תקופה ארוכה לא יכולתי להחליט אם נהגתי נכון. אבל, שנים רבות לאחר מכן, באותו יום שבו פגשתי ברחוב את מרגלית, לא הזכירה כלל את שוד היהלומים ואת שיירת הנמלים הנוצצת. היא הציגה אותי בפני בתה החיילת כך: - "זהו הילד שסיפרתי לך עליו. זה הילד שהיה לו אומץ לא לקום לכבוד ההמנון הבריטי!