פרק 30 מתוך "שושן צחור", מוקדש לתל-אביבי זמני.
שעת בין ערביים. ערפילים. נוגה-השמש המתכננת שקיעתה. רוח קלילה. בריזה. עולם. מביטה אל המיטה המלאה בגוף שמוט הזה שפתח לה דלת לעולם נפלא. בנימין לצידה, אוחז בידה. יש אהבה ויש אהבה. אבל אהבה כזו עוד לא הייתה. 250 כוחות סוס, מי צריך את העוצמה הזאת? משהו אחר לא יכול לנסוע על הכביש? אסקלייד שחורה, מפלצת איומה. משהו אחר לא יכול היה לשאת את ה-49 קילו האלה שנותרו ממה שנקרא פעם בן-אדם? הכול הרי אפשר לדחוף פנימה. לתוכו. אף אחד לא משתמש בזה לרכב שטח, רק אחד כמוהו. זה רק לכבישים של הרצליה פיתוח מכסימום, לכל הסנובים והסנוביות משם. אבל הנוף הרי אותו נוף. מכל שמשה שקופה הוא יראה אותו דבר, והם רצו שיראה. כיסא הגלגלים הושלך כחפץ מיותר בבגז' של המכונית. אותו בגז' שאכלס את התיק של שירי, חודשים ספורים קודם לכן. רק את היופי הזה. שישקע במבטיו אל תוך חול הזהוב, שישלח מבט אחרון אל מרחבי התכלת. אל הכדור האדום הזה, הדבוק בתכול-תכול הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מההוויה, כמו נועץ בך מבט תוהה ושואל: 'האם אתה מתבונן בי?' ואין מה לטרוח ולהתבונן, זה בולט לעין. לא צריך לעשות דבר. רק להיות. זה הכול. להיות שם עבורו, עבור עצמם. ועוד רגע קט, ייבלע כדור-האש בחציו בתוך הים. חצי אדום אחד יירטב וזה החשוף, יטבול בורדרדות של הרקיע. ואז, בוף! יעלם. לא יהיה עוד. ייגוז, מבלי לומר דבר. אין מילים. הכול ברור. וכבר לא יהיה אור, רק חושך במקומו. בלי שוב הבטחה בנוגע למחר, רק נדמה לפעמים, שיש הבטחה כזו. אבל אין. מעולם לא הייתה.
ללא כל שמץ של בקרה, צוירו השמיים, נצבעו בורוד. מזרק נשלף מהתיק שלו. על זה עבד חודשים ארוכים. הוא יודע. גם היא יודעת שאין דרך אחרת. יש דרכים ללא מוצא, והתמרור הוצב שם בעוצמה. ועכשיו נבלעים בתוך המפלצת השחורה. מרימה את ראשו ברוך, לוחשת מילות אהבה, מצמידה את עיניו לשמשה רק שיראה את הורדרד הזה, מעוטר בלובן-ענן. פלטה שלמה של צבעים ובתוכה רק בנימין, מימי, מני ואלוהי האינסוף. כל יופיו של העולם ניבט בהם. נשקף בעיניהם. שופע. נוף ירוק, וצמחיה בצד הדרך, מחליפה צבעים לתכלת רוגעת. רק להביט בזה ולמצוא את האושר. אושר לרגע. גם זה טוב. טוב מאוד אפילו. והים ממתין להם. השעה כבר שבע. הכדור האדום טובל בים עוד שנייה ויבלע, ילך לחצי עולם אחר. גם הוא. עיניים מתגלגלות. זה כל הפיתוח. רק כך, שינה נעימה, עמוקה, ללא כאב. זו הבחירה. זו זכות. יש בה בשקיעה משהו אוניברסאלי שעובד עבור כולם. היא לא אמרה זאת, אבל ידעה שהוא יודע. הם שקעו אל החול הזהוב, עדיין חמים, עוד מעט יתקרר. פרשו את השמיכה והתבוננו. זה הכול. ראשו שמוט על ברכיה. בנימין מלטף שערו, נוגע גם בידה והמבט הזה אל האופק, אל מרחבי האינסוף. רק להביט בה, בשקיעה. להתבונן. זה הכול. אין צורך במילים, גם לא בתצלומים. החוויה היא להיות שם. כאן ועכשיו. זו יכולת ההתבוננות בפרטים הקטנים. גלי הים, הם שמהפנטים אותך. הולכים ושבים. ושוב. ועוד פעם. והשמיים עוטפים את כל התמונה, בקסם ורוד. רבים ניסו להנציח, את היופי המופלא הזה. ודווקא התצלומים המרובים של אותה שקיעה, מעבירים איזו תחושה של קיטשיות. אולי רק בגיל ההתבגרות הם עוברים אצלך את הסף של הביקורת, אז הם אומרים לך יותר. אולי זה עניין של הפתיחות. ככה סתם להיות ולהסתכל, ללא ביקורת. בבגרות אדם מוצא פתאום שמלץ' בכל דבר. בעיקר בשקיעה. הביקורתיות שלו נכנסת פנימה. ולמה היא לא חודרת בעצם? רק בגיל האהבה הסוחפת, אדם מוכן להרגיש, רק להרגיש, להיסחף בתחושות. בלי יותר מדי בקרה. ללא מחשבה יתרה. עמוקה. ורק עם השנים, אותה תמונה שאפילו תלית בחדרך בגיל 15 אומרת מתקתקות רבה מדי. למה? מאיזו סיבה?
אולם לא תמצא איש שלא יראה בה, בשקיעה, את היופי הנשגב ביותר שיש. אין בזה דבר סובייקטיבי משום: אוהב או לא אוהב. אוניברסאלי. כוליות.
