תחושה

בקצה העולם ואין לאן ללכת

כמו תחושה מדומה.

אולי זה לא אני,

אבל חלק מדמי מתרוצץ

במקום בלתי אפשרי.

זה עושה לי מנגינות, חוצה ימים

סמפוניות אחרות.

אני מלחין את השורות

שהתפזרו בין יבשות,

אבל חלק מתוכי חותך

את הזמן והמקום.

מנסה להתרפק על מרחקים

כאילו אין ביניהם דבר,

תמונות שמופיעות פתאום

פותחות, מכות בחסד,

את ההווה והעבר.

הכל דומה,

כאילו כלום לא נגמר

אסוף הרחק מעבר לים,

כגוזל קורא במדבר

אני שומע למרות הכל

חלק מדמי נשמר.