סיפורים
"בובה"/ חיה ניצה סנדרוביץ
נירה ישבה בפתח חנותו של אביה בשוק והשתעשעה עם החתולה האפרפרה שנכרכה סביב רגליה וגרגרה. שם ישבה לה, בין חנותו של הירקן השמן, שלא טרח להכריז על סחורתו, כי כבר הכיר את כל הבאים לשוק הקטן, ובין דלפק עץ שנקרא חנות ממתקים, ועליו מונחים ללא סדר ותואר, שקיות קטנות של חיטה תפוחה צבעונית, שנקראה אז "שמחה", חלקום וחלביצה, הממתקים המזרחיים, מרמלדה ,מרציפן ובעקר גרעינים שחורים ולבנים, אותם היה קולה בעל המקום ומפצח מהם בעצמו כל היום.
אל השוק התקרב רוכל, שגלגל לפניו דוכן קטן מונח על תלת-אופן. בצדי הדוכן נתלו פומפיות ומסננות ופינג'אנים קטנים של אלומיניום, ועליו הצטופפו צעצועים: בובות צלולואיד נוקשות, כמה פורפירות וג'ולות צבעוניות, ובראש כל אלה ישבו שתי בובות גדולות, תאומות זהות, בובות-בד ממולאות בצמר גפן, הראש עשוי מעיסת ניר קשיחה, שנצבעו עליה הפנים והשערות. החידוש היה בעיניים הירוקות שנעצמו כשהשכיבו את הבובה, ונפקחו כשהרימו אותה.
- "בואי, נירה,תבחרי לך צעצוע", אבא אחז בידה והלך אתה לעבר הדוכן.
- "מה את רוצה?" שאל אבא. נירה הורידה את ראשה והתביישה לבקש מתנה גדולה וכבר חשבה להצביע על קוף עץ קטן שטיפס על מוט כשמשכו אותו בחוט.
- "איזו מהבובות את רוצה ?"
פניה של נירה אורו בתודה. אצבעה הופנתה לעבר אחת הבובות הגבוהות, זו שלבשה שמלה וורודה בוהקת והביטה בהתנשאות ממקום שבתה על יתר הצעצועים. אבל, כמו באגדות, אצבעה של נירה הצביעה דווקא על הבובה בשמלה הכחולה, הפשוטה.
היא פשטה את ידיה וחבקה את הבובה השקטה והצנועה.
מאותו יום לא נפרדו השתיים, נירה ודנה.
גם בני המשפחה ידעו על האהבה הגדולה השוררת ביניהן, וקיבלו אותה כמובנת מאליה.
דנה ישבה ליד נירה בזמן הארוחה, חלקה אתה את מטתה, ובעת ששחקו עם הילדות האחרות בשכונה, היתה נירה מוכנה לתת כל אחד ממשחקיה ובובותיה, אבל דנה היתה שלה. שלה בלבד.
במשך השנים איבדה דנה מזהרה, הפנים נסדקו, צבע השערות דהה, והראש איים לנשור מגוף הבד שצבר כבר כתמים רבים כל כך שקשה היה לדעת מה היה צבעו בראשונה; ומה נאמר על השמלה שכבר לא נשאר ממנה זכר.
כל זה לא הפריע לנירה. את השערות הדהויות צבעה בצבע גואש שחור, אמא חיזקה את הראש לגוף ותחבה את אניצי הצמר לתוך הבד ותפרה הכל בחזקה.
השנים חלפו, נירה התבגרה ואת דנה עם יתר הבובות הכניסו לארון. לעתים רחוקות היתה נירה מציצה עליהן בסתר וחוזרת לעיסוקיה.
כמו רוב בנות דורה, המשיכה נירה במסלול הקבוע: תיכון, צבא, נשואין, ילדים.
ואז נפטר אביה, ולאחר כמה שנים גם אמה, והכאב והצער לחצו בכח.
נירה חונכה להיות תמיד מאופקת, היא לא בכתה ולא מצאה נחמה, רק עצב צובט ומתמשך.
בתום ימי ה"שבעה", הלכה לפנות את דירת הוריה. ספרים, מכתבים, כלי מטה וכלי אכל. ובירכתי הארון, קופסה גדולה. ריח קל של נפטלין עלה כשפתחה את המכסה, שם נחו להן הבובות. בזהירות נטלה את דנה, עיניה של הבובה היו עצומות למחצה וכבר לא נפקחו כשהרימה אותה, כעיניהם של הקשישים בבית החולים הסיעודי בו ביקרה את אמה בערוב ימיה. הסדקים בפניה של הבובה התרחבו והראש הרופף שוב התנדנד. נירה אמצה את דנה אל לבה וחשה כאילו גם הבובה מתרפקת עליה. הדמעות פרצו בכח והבכי טלטל את גופה שעה ארוכה. ואז ידעה שאבלה התחיל והסתיים באותו יום. עכשיו זכרה את כל הימים הטובים והרגעים החמים בבית הוריה ובזה מצאה את נחמתה.
נירה הביאה את דנה לביתה והושיבה אותה באהבה רבה על כסא בחדרה.
- "עד מתי תשמרי את הבובה המסמורטטת הזאת ?" שאלה בתה.
- "כל עוד היא חיה ", ענתה, ונדמה היה לה שהבחינה בבדל חיוך על שפתי דנה.
