זהו הסיפור שיש בו משהו מרעננותה של ילדות, והרבה מעצבותה של התפכחות
מאוחרת.
לכאורה נטול חשיבות, אך בפועל- הדי
אנ איי של הליכי צמיחתי והיותי .
תחילתו ביום סתיו אי שם בסוף שנות החמישים בעת שישי ואני ישובים היינו
ליד שער הברזל
של הכניסה לבנין מצידו של רחוב מרגולין 25.
וישי שאל אותי לטובת מי אני בכדורגל, ואני עניתיו שהפועל כמובן.
איטיב לגלות שלא הייתי שרוף במיוחד.
אמנם הלכתי עם אבי לכמה משחקים
ב"באסה"
המנוח,ואפילו התהדרתי בסוודר " כמו של חודורוב" - אבל
הכל בגבולות השפוי
והסדור, כולל אפשרות עריקה למועדון הצהוב. בחיי.
עד שישי פתח את פיו וסיפר לי על אורי. אורי דודו.
אקדים ואומר שהכרתי את אורי עוד קודם לאותו מפגש גורלי.
הוא היה נכה מפציעה שנגרמה לו בעת שנפל בחדר המדרגות בבנין
בו התגורר בבודפשט- עוד לפני מלחמת העולם השניה,
ומאז גורר היה את רגלו, ובחצרנו מהלך היה, כשעיתון "מעריב"
מקופל
תחת ידו, ועיניו הטובות מקדמות בברכה כל איש ועובר מבני החצר.
והיה אפילו ארוע בלתי נשכח - בו, בערב קייצי מופלא במיוחד, הכנו-
אפרים חברי
ואני פחית מלאה במים שחוברה בחבל לעץ שברחוב לה גארדיה, ממתינים
לקרבן- ובעודנו ממתינים התקרבה דמות באיטיות אל היעד.
ואז זינק אפרים במהירות מסחררת ופירק את המוקש.
"למה" שאלתי " למה"?
ואפרים ירה את תשובתו כמו תותח:" זה אורי מורי הדוד של
ישי".
ועכשיו אני יושב עם ישי והוא מספר לי שאורי בא ויוצא בשערי
"באסה"
כאחד מחברי הצוות של הפועל תל אביב, כשתפקידו העיקרי הוא
ההשקייה של הדשא עתיק היומין, ושאר עבודות שכל ייעודן הוא
אחזקה ומחסנאות של הקבוצה האדומה .
ומאותו יום נכרתה ברית נצח בלתי ניתנת לערעור ביני לבינה.אורי
עצמו הפך למעין תערובת של אייקון או מנטור שתמיד הסביר
בנחת ובכובד ראש את המתרחש – גם כשגדלתי והפכתי לנער מתבגר,
הוא כמובן הכיר את כולם,
וכולם הכירו אותו. הוא ידע מי יבוא ומי יילך.
מי יאמן ומי יודח.
כך למשל מצאני אבל וחפוי ראש בסוף שנות הששים כשההגמוניה החלה לעבר
למכבי
בכדורסל.
" מה יהיה ?" שאלתיו
ואורי, הרוח פורעת את שרידי שערו המכסיף , ענה בקור רוח מופלא:
" אל תדאג, קרן יבוא. הכל יהיה בסדר".
אבל קרן, לא רק שלא בא. הוא נחת במועדון השנוא שהפערים בינו
לבין קבוצתי האומללה והאהובה רק החלו להעמיק.
והשנים חלפו.ואורי עצמו עבר לעולם שכולו טוב. הרחק מהמיית הדרבים
והשנאה (שנשמתו הטובה בעצם מעולם לא היתה חלק ממנה).
וגם אני התבגרתי לא במעט, וגם הטירוף שבלהיות אוהד מפנה את מקומו
אט אט לפיכחון ולהשלמה שיש בכל זאת דברים חשובים יותר מספורט,
אבל אין שום דבר חשוב כמותו.
ויום אחד פגשתי ב" ארומה" את רחביה רוזנבאום, מגדולי שחקני
" הפועל"
של שנות החמישים והששים , השנים בהן כיכב אורי במלוא עצמתו בעולמי.
ובעודנו מדסקסים על שחקנים שהיו ואינם, ועורכים השוואות בין דא להא,
שאלתי את רחביה:
" ואת אורי אתה זוכר?"
" מי זה אורי? איזה אורי?" שאל רחביה המופתע
" אורי" עניתי לו , ולבי מפרפר בתוכי " אורי שהיה משקה
את הדשא
בבאסה".
וליתר דיוק אמרתי את שם משפחתו , אבל גם זה לא עזר.
ובכל זאת אני מביא לקולא את העובדה שרחביה הלא הוא בן
למעלה משמונים.
והגם שיש להניח שאזכור את אורי מורי הדוד של ישי בחיבה יתירה עד יומי
האחרון, יש להניח
שכאשר ניפגש למעלה אבוא אליו בטרוניה על כי הותיר בלבי אגדה לא
מסופקת לחלוטין בקיומה, וגרוע מכך- קבוצה שבגללה נאלצתי לאכל מרורים
שנים רבות מדי בחיי. ולאוהדי מכבי ינעם.
