סוף העולם

סוף העולם

סוֹף הָעוֹלָם לֹא מִתְכַּוֵּן לְהוֹדִיעַ

מָתַי הוּא מַגִּיעַ

אֵין הוּא שׁוֹלֵחַ אוֹתוֹת בַּמְאוֹרוֹת

לֹא בְּלִקּוּי חַמָּה, לֹא בְּכִסּוּי הַלְּבָנָה.

הוּא יַגִּיעַ בְּמַפְגִּיעַ

מִבְּלִי לִשְׁלֹחַ הוֹדָעָה

לְאֵיזֶה נָבִיא אוֹ נְבִיאָה

גַּם לֹא לְרוֹאֵי הַשְּׁחֹרוֹת אֵצֶל סִימָה בְּסָלוֹן בֵּיתָהּ.

נִרְאֶה כִּי בְּכָל זֹאת בּוֹא יָבוֹא

מָתַיְשֶׁהוּ, כְּשֶׁיִּכְלוּ כָּל הַקִּצִּים

כְּשֶׁיִּגְבַּר הָרֹעַ עַל הַטּוֹב

כְּשֶׁתַּרְגּוּם קְלוֹקֵל שֶׁל הַדָּת יִגְבַּר עַל אַהֲבַת חִנָּם

כְּשֶׁהַבַּדְלָנוּת תְּנַצֵּחַ אֶת הַמְּשֻׁתָּף

כְּשֶׁיִּשְׁתַּלְּטוּ הָאֶגוֹ, הַסֶלְפִי וְהַמְּזֻיָּף

עַל אַחְדוּת הַמִּינִים בַּסֻּכָּה בַּסְּתָו.

כְּשֶׁסּוֹף הָעוֹלָם יַגִּיעַ בְּמַפְתִּיעַ

לֹא אַסְפִּיק לוֹמַר כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת,

כַּמָּה רָצִיתִי לְהַגְשִׁים חֲלוֹם,

לֹא יִהְיֶה לִי זְמַן לְהִרְהוּרִים, אֵיךְ הִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם.

לָכֵן הִתְעוֹרַרְתִּי הַיּוֹם

כְּשֶׁעוֹד אֶמְצַע הָעוֹלָם אוּלַי

לְהָבִיא לָכֶם אַהֲבָה

לוֹמַר סְתָם כָּךְ מִלָּה טוֹבָה

וְגַם –  תּוֹדָה.