והבלונדינית והגבר בחליפה השחורה

היא כובשת. היא מהפנטת את כולם אבל אף אחד עוד לא הצליח לכבוש אותה. היא יושבת לה עם השמלה השחורה הקצרה , רגליה המבריקות שלובות והעקב הקטן בולט לו. היא אף פעם לא מתלבשת זנותי, אבל היא תמיד דואגת לחשוף ממש קצת שיספיק להפיל לכולם את הלב. האור של החדר מבליט את עינייה הכחולות ושיערה הבלונדיני.

בצד השני של השולחן הוא יושב עם החליפה השחורה שלו, מביט בה והיא בו. הוא מתאפק שלא להגיד לה כמה היא יפה היום, כמה היא יפה תמיד.. הם מדברים ביניהם כרגיל על הצרות שלו, על הצרות שלה , משתפים אחד את השנייה כמה כואבים הם על החיים ששכחו להאיר עליהם. אבל באוויר יש משהו אחר , שניהם מרגישים את זה, משיכה מטורפת.

היא פגועה, הוא פגוע, הם מדברים כחברים הכי טובים , ועדיין שומרים על דיסטנס מספיק כדי לא לקפוץ אחד על השנייה . אף אחד שעובר ליד המשרד לא יכול לנחש שפעם היא רצתה רק אותו, שפעם הם לא ישבו בשני צדדים של שולחן - הם שכבו זה לצד זה , פעם הם מימשו את המשיכה שלהם. שניהם אנשים משכילים, לקח להם זמן אבל הם הבינו שזה לא נועד להצליח, שפער השנים ביניהם, והענן השחור של הצרות מעל הראש של כל אחד מהם מסרב לעזוב.

והיום מה נותר להם, היום נותר להם המשרד, נותרו להם המבטים ,תנוחות הגוף שמראות על חוסר נוחות ומצד שני על ביטחון , אם לא איתו היא תרגיש בטוחה אז עם מי כן..

הוא הולך לדלת ונועל את המשרד , הם מעשנים סיגריה ביחד , היא מחזיקה את עצמה לא לתפוס אותו ולהצמיד אותו אליה, לא לנשק אותו ולחבק חזק כמו פעם.. אבל היא מחזיקה את עצמה , כי היא יודעת שהוא כבר מזמן לא שלה, אבל היא גם יודעת שאם היא תנסה משהו הוא לא יעצור אותה כי הוא מרגיש בדיוק כמוה.

כולם רוצים אותה. כולן רוצות אותו. אבל הם, הם רוצים רק אחד את השנייה, ובכל זאת שניהם בודדים.