מַתִּינוּת הַשָּׁנִים

מַתִּינוּת הַשָּׁנִים

יֵשׁ שָׁעָה בַּמַּסָּע, בֵּין סְתָו לְאָבִיב,
שֶׁבָּהּ הַמַּרְאוֹת אֵינָם עוֹד כָּזָב.
הַדֶּרֶךְ נִפְרֶשֶׂת כִּשְׂדֵה בֹּקֶר צָלוּל,
וְהַלֵּב, כְּכִנּוֹר עַתִּיק, שָׁב לְנַגֵּן.

הַגּוּף אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לִכְבֹּשׁ אֳפָקִים,
קָשׁוּב לַשֶּׁקֶט שֶׁבֵּין רִחְשֵׁי הַבָּר.
כְּנֶפֶשׁ דְּרוֹר בָּרָקִיעַ הַפָּתוּחַ,
נוֹשֵׁם חֶסֶד בְּלֹא אוֹמֶר וּדְבָרִים.

מִתְבָּרֵר, בִּבְהִירוּת נְדִירָה,
                         שֶׁהָאֹשֶׁר אֵינוֹ פִּסְגָּה רְחוֹק                         

תִּזְמֹרֶת הַנּוֹשֵׂאת מְנַגִּינָה,
וּצְחוֹק אֲהוּבִים הַמְּפַעֵם בַּנְּשָׁמָה.

הַחֹמֶר עֻצַּב בְּיָדַיִם סַבְלָנִיּוֹת,
כְּאֶבֶן הַנַּעֲתֶרֶת לְמַגָּעָהּ שֶׁל רוּחַ.
זִכְרוֹן רֵעִים, נְדִיבוּת צְלוּלָה וְשַׁקֵּטָה,
נוֹתָרִים חֲרוּטִים בְּמַעֲמַקֵּי הַזְּמַנִּים.

מַבָּט שֶׁנִּשְׁלַח אֶל מֶרְחַקֵּי הַמִּדְבָּר,
שָׁב תָּמִיד אֶל קִרְבַת הָאָדָם.
 

וְהַשָּׁנִים אֵינָן גּוֹרְעוֹת מִן הָאוֹר,
מְסִירוֹת מֵעָלָיו אֶת אֲבַק הַדְּרָכִים.

וְגַם כַּאֲשֶׁר חֲסֵרִים דְּבָרִים בַּדֶּרֶךְ,
נוֹתָר בַּלֵּב מָקוֹם לְהָכִיל וּלְהוֹדוֹת.
לַהֲלֹךְ לְאַט לְאַט בֵּין רִגְעֵי הַחַיִּים,
וְלִמְצֹא בָּהֶם שַׁלְוָה, מַרְגּוֹעַ וּמָנוֹחַ.

     כָּךְ מַמְתִּינוֹת בקרבנו הַשָּׁנִים.    

        לֹא בְּרַעַשׁ,לֹא בִּתְרוּעַת נִצָּחוֹן,         

אֶלָּא בְּפִסּוּל עָדִין שֶׁל הַנְּשָׁמָה
מוּל אוֹר עֶרֶב רַךְ ענוג וְזָהוֹב.

פָּחוֹת מִן הַצֹּרֶךְ לְהוֹכִיחַ וּלְמַהֵר,
פָּחוֹת מִן הַמִּרְדָּף אַחַר הַמָּחָר.
 

וְיוֹתֵר הַיְכֹלֶת לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת,
לְהוֹדוֹת עַל הַדֶּרֶךְ, וּלְהִשָּׁאֵר.

דן יעקבי