החלום שנקטע

"אנחנו העירונים, אשר הכרנו את הקיבוץ כאידיאל הולכים להקים קיבוץ".

כך חשבתי לעצמי, "הגרעין שלי נבחר להקים קיבוץ חדש, היתכן?"

הראשוניות, ההתרגשות והרגשת החשיבות העצמית מאד ריגשה אותי, שמרנו על עקרונות הקיבוץ יותר מהקיבוצניקים עצמם.

ההתרגשות של העליה על הקרקע, הרגשת האחריות של בנית מקום חדש כשכל אחד מחברי הגרעין הוא בעצם בעל תפקיד, האמונה בעשיה הנכונה, מילאה כל אחד ואחד מאיתנו בהתרוממות- רוח.

אני הייתי מרכזת המטעים, המפגש עם המדריך החקלאי, ישיבות הצוות והתכנון – השנתי של העבודה, נתנו לי תחושה של  שותפה לבנית עולם חדש.

שיחות הקיבוץ שבהן היו דיונים חברתיים על מהות החיים ודרך  החיים שלנו , הישרו עלינו אמונה כי זו  הדרך הנכונה, כל דבר בחיינו עבר דרך שיחת הקיבוץ והחלטת הרוב.

נערכה שיחת-  קיבוץ והם קיבלו אישור להתחתן, החתונה  נערכה "ברוב עם", האורחים הגיעו באוטובוסים, הרב הגיע מגדרה, החופה והמסיבה נערכו ב"אסם" ואנו , קבוצת-  חברים , הופענו בשירי -מקהלה.

כאשר "שקטו קולות התותחים", הזמינו "בעלי השמחה" את כל חברי הקיבוץ, והם היו שותפים לחתונה,  כלומר, המתנות שקיבלו בני - הזוג היו של כל החברים, בני הזוג בחרו שתי מתנות ובשבת הראשונה אחרי החתונה, כאשר השמש העירה פניה , פרש "הזוג הצעיר" על הדשא תערוכה של כל מתנותיו-  ואנחנו , "החברים השותפים" כמו"חתני החופה"-  עברנו בהתרגשות, בחרנו  כל אחד ואחד  מתנה המוצאת- חן בעיניו.

והזוג הצעיר קיבל מהקיבוץ :  רכב לשבוע. 

כאשר נולד הילד הראשון, לאף אחד לא היה ספק כי צריך לפתוח בית- ילדים, האמנו כי "החינוך המשותף" , זה הדבר האידיאלי עבור הילדים.

שתי המטפלות, נשלחו ללמוד "טיפול בתינוקות" ו"הילד הראשון של הקיבוץ"- עבר  מבית- החולים ישר לבית הילדים אשר נפתח עבורו, שתי המטפלות - טיפלו בו, ובלילה היתה"שומרת" מיוחדת, שהתחלפה מדי שבוע.

ההורים יכלו לבוא רק לתקופות קצרות, אבל כל יום היה לילד -"זמן איכות"  עם ההורים בין 16.00- 1900 לאחר הצבעה בשיחת- הקיבוץ  הוחלט לשלוח את כל מרכזי הענפים החקלאיים, לעבור "קורסים מקצועיים"במדרשת רופין",

אני נשלחתי ל"קורס מזיקים".