ישבנו עם אורות כבויים באוטו הירוק שלי ושתינו אייס-קפה של ארומה, כשבחוץ הגשם דופק בחוזקה על השמשה. אז החלטת להפיל את הפצצה שתלהיט את האווירה: "לפני שהכרתי אותך יצאתי עם מישהו, שמונה חודשים. הוא זיין את החברה הכי טובה שלי, וזה נגמר מכוער בינינו".
לא הבנתי לאן את חותרת. טיפש שכמותי. "אני לא חושבת שאני בנויה להתחיל עוד קשר עכשיו. אני מצטערת, אני יודעת שזה נראה כאילו אנחנו הולכים לכיוון הזה. במיוחד אחרי הפעם הקודמת. אבל אני פשוט לא רוצה לעצור אותך, לא רוצה לעכב אותך מאחור". אני מסתכל בחוסר נוחות, מנסה לראות אותך כמו שצריך – אבל כל שאני מצליח לראות מבעד לזגוגיות המשקפיים הוא את קווי המתאר של דמותך. "אני חושבת שאולי בעוד תקופה מהיום, כשאני אהיה בשלה לעוד קשר – זה יכול לעבוד בינינו. אני מאוד אוהבת אותך כאדם, ולכן אני לא רוצה לאבד אותך לגמרי".
שתיקה מביכה. אני לא יודע מה להגיד, את לא יודעת מה לעשות. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לנשק אותך, להגיד לך שאני לא מוכן לקבל את זה ושאנחנו יכולים לקחת את זה לאט. לעזאזל, לא חייבים לעשות אהבה משוגעת במושב האחורי. למרות שזה היה לי ממש כיף, ואני יודע שגם לך. אחרת לא היית שולחת לי הודעה עם מלא לבבות על איזה ערב מושלם היה לך ושאת שמחה שהכרת אותי.
"אני מרגישה ממש רע עם עצמי", את אומרת פתאום. שוב אותה שתיקה, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. "אתה רוצה להגיד משהו?"
"הכל בסדר". אני ממלמל. אידיוט. דביל. מטומטם. גוש חרא. תגיד משהו אמתי! תגיד שאתה אוהב אותה ואתה לא רוצה לוותר עליה. אני מחייך חיוך נבוך. חייב למחוק אותו, אבל לא מצליח. לעזאזל איתי. כמו טמבל. גם כשהקודמת נפרדה ממני פשוט חייכתי חיוך נבוך ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
"בטוח?"
"כן". לך תזדיין יא אפס. מגיע לך, אתה לא גבר מספיק לעמוד על שלך. קדימה, תתפוס אותה ותנשק אותה. תגיד לה שאתה אוהב אותה, שאתה רוצה שתנסו יחד ושאתה לא אותו חרא שבגד בה. אתה אחר, אתה יודע את זה. פאקינג קצין עם דרגות על הכתפיים, איך אתה יכול לבגוד? אפילו באמסטרדם לא הלכת עם אף אחת אחרת, ואיך לא העזת להסתכל על אף אחת אחרת למרות שהיית שיכור מת ולמרות שהתיירות החמודות, אולה הבלונדינית עם החזה הגדול ומגדה הנמוכה עם החיוך הממזרי, ניסו למשוך אותך לחדר שלהן במלון בלי סוף.
אני יוצא החוצה ועומד מחוץ לרכב. לא אכפת לי שיורד גשם. כל מה שאני רוצה לעשות זה לעשן סיגריה, למרות שבדרך כלל אני לא מעשן. אני פותח את תא-המטען ומוציא סיגריה מהקופסה לשעת חירום, שאני שומר כל כך רחוק ממני כדי שאני לא אתפתה. היא לא מכירה את העובדה שאני מעשן כשאני עצבני או טרוד או לא יודע מה לעשות עם עצמי, כי זה כמעט ולא קורה. אבל הפעם זה קרה.
הרוחות עזות וקצת מקשות עליי להדליק אותה, אבל כשאני מצליח ולוקח את השאיפה הראשונה – אני מתחיל להתחרט בכלל שהדלקתי אותה. אני נשען על תא המטען ומשלב את ידיי זו בזו. אולי היא יושבת בפנים ובוכה עכשיו? אכפת לי מאוד, אבל גם לא אכפת לי. בא לי ללכת ברגל הביתה, להשאיר את האוטו שם ושהיא תסתדר. כבר בשיעור 14 הילדה, זה חצי הדרך לטסט. שתחייג לאבא שלה מבחינתי, שתגיד לו שהיא החליטה להיפרד ממישהו שהיא יוצאת איתו בלב חניון נטוש באמצע שום-מקום.
אני שומע דלת נטרקת, ורואה אותה מתקדמת לעברי. כמה שהיא שונאת להיות בגשם, היא ציינה את זה כבר הרבה פעמים בכמה שיחות. אני וגשם לא מסתדרים, אלא אם אני מתחת לפוך עם טוסט גבינה ושוקו חם. בא לי להיות עכשיו מתחת לפוך עם טוסט גבינה ושוקו חם. כל כך בא לי.
"אני מצטערת על כל המצב הזה שהכנסתי אותך אליו", מנסה לפייס אותי וזורקת את הסיגריה על הרצפה, נועצת בי מבט חד שככל הנראה מתכוון לכך שאני לא צריך לעשן בכלל ומועכת את הבדל עם עקב נעלה השחור. "ברגע שהבנתי שאני עדיין חושבת על מישהו אחר, עליו, הבנתי שלא מגיע לך דבר כזה. מגיע לך מישהי שתתרכז רק בך ותרצה רק אותך. אתה כזה מקסים וטוב, ואני מרגישה שאני רק עוצרת בעדך".
"הכל בסדר, באמת".
"אני רואה", היא אומרת בנימה הצינית שלה שאני כל כך אוהב. היא נשענת לידי על תא המטען ונותנת לגשם לשטוף אותה. ושוב אותה שתיקה מביכה. תמיד שמעתי אנשים אומרים ששתיקה יכולה להגיד הרבה יותר ממילים, ולא הצלחתי להבין למה הם מתכוונים. איך שתיקה יכולה לדבר? ואז זה היכה בי. כל המילים שרציתי להגיד לה, על כמה אני אוהב אותה ורוצה להיות איתה, כולן עברו דרך השתיקה ונתקעו בחומות המקיפות אותה – לא מצליחות להגיע אליה.
"אפשר להיכנס פנימה אם את רוצה, לא חייבים לעמוד בגשם. אני יודע שאת לא אוהבת את זה".
אנחנו נכנסים והנסיעה אליה עוברת בשתיקה. היא משעינה את הראש על החלון ובוחרת מוזיקה מהטלפון שלי. היא מנסה לפייס אותי ולשים שיר שאני אוהב, "שוב" בביצוע של דניאל סלומון ודנה עדיני. לעזאזל, איזו בחירה גרועה. קולותיהם מלאי הרגש שחוזרים על השורות "תני לי דקה להתקרב אלייך שוב, תני לי דקה להתקרב" רק גורמים לי לרצות לסטות מהכביש ולהיתקע באחד מעצי הברוש שמסביב.
אני עוצר ליד הבית שלה, היא נותנת לי חיבוק. אני מחליט ללחוש לה שאם יום אחד היא תפסיק לחשוב עליו, אני כאן. עד אז, אני עדיין כאן ולא הולך. היא מחייכת את החיוך הרך שלה ומעצימה את חיבוקה. לעזאזל, איזה סמרטוט אתה. לימדו אותך להיות גבר, לא להסתכל ככה על בחורות. תתנהג אליהן כמו מניאק והן ירדפו אחרייך, זה מה שהן אוהבות.
היא יוצאת מהדלת, ולפני שהיא סוגרת אותה משרבבת איזה משפט מטופש: "אבל תראה איך השקעתי בלבוש שלי היום, שלא תגיד שאני מזניחה את המראה החיצוני שלי כי אני כבר לא צריכה להרשים".
בת זונה.
אבל אני עדיין אוהב אותה.
