ילדתי הערביה

ילדתי הערביה באה אליי עטופה ברעלה

ולפעמים היא באה כשהיא  לא עטופה

זה מאד תלוי – מה שבא לה...

אבל בכל מצב על פי המודיעין

היא כולה חשודה ועליה חשוד כל חפץ

ידה האחת אמונה לאחוז סכין,

והשניה – סוויטש לש חגורת נפץ.

אני מביט בה דרך כוון אופטי  מתוך העמדה –

ברוך השם, הבטון הוא עדיין הגנה מספקת –

היא היום עדיין ממש ילדה

אבל כבר היא פצצה מתקתקת.

בכל מובן, כל זוית וכל צד.

והפצצה הזאת כל יום גדלה ומתבגרת.

מה שהיא עושה נרקא ג'יהאד

אבל מנהיגיה קוראים לזה אחרת.

אבל מנהיגיה קוראים לזה שוויון ושלום

ועוד מילים, להן כל כך רגישה אוזנינו.

גם שהם יודעים היטב – כי אין לשלום מקום

כל עוד ליהודי יש מקום  בארצינו.

ואם הכל ילך כשורה

היא תמות ואני אמשיך להיות עם הנצח

כי אללה מעבר לכל ספק הוא אכבר,

וממהר לאסוף אליו כל החפץ ברצח.

ומי שם האיש החפץ בחיים?

אוהב שיוויון ומגיש בג''צים?

ואולי יום אחד נהיה איתה נורא שיוונים

בשיוויון אסירי מחנות השמדה של נאצים.

אני חושש,

כי אם היא מספיק תתעקש,

ותמשיך בדרך הפיגועים והרעש –

יש מצב שאנחנו איתה יום אחד ניפגש

במחנה השמדה של דאעש...