הַחַרְצִית/ עידית אורדן© 

חַרְצִית יְפֵהפִיָה עִם כֶּתֶר צָהוֹב.

בְּכָל מָקוֹם אַת פּוֹרַחַת.

פָּנַיִךְ כְּקַרְנֵי הַחַמָה הַזּוֹרַחַת.

פְּרַחַיִךְ הֵם כְּמַרְבַד זָהוֹב.

מְקַשֶטֶת כָּל פִּנָה וּרְחוֹב.

עֲלֵי כּוֹתַרְתֵךְ נָעִים כְּגַלִים עִם בּוֹא הַרוּחַ

כְּשֶמַבִּיטִים עָלַיִךְ בַּשָׂדֶה הַפָּתוּחַ.

מַה יָפָה אַת חַרְצִית צְהֻבַּת הַכּוֹתֶרֶת.

אֶת אַרְצֵנוּ אַת מְפַאֶרֶת.

 מִמֶךְ נִשְזוֹר לָנוּ זֵר אוֹ כֶּתֶר.

אֶת רָאשֵינוּ בָּךְ נְעַטֵר.

כְּשֶנִתְבּוֹנֵן כֻּלָנוּ מִסָביב

נִרְאָה שֶכְּבָר בָּא הָאָבִיב.

כַּף כּוֹתַרְתֵך כְּלַפֵּי מַעלָה שְלוּחָה

כְּנוֹשֵׂאת לַשֶמֶש תְּפִילָה וּבְרָכָה

עַל כֵּן הַשֶּמֶש לָךְ אֶת קַרְנֶיהָ שוֹלַחַת

וְאֶת עֲלֵי כּוֹתַרְתֵךְ בּזָהוֹב  צוֹבַעַת.