שנה שעברה...
בחור כמוני נוסע על כביש ישר במכונית ספורט נמוכה עם גג ניפתח שסגור, מרגיש כמו "אחד שיש לו" לכמה ימים עם המיצובישי השכורה והנמוכה. אני נימצא בקליפורניה וליבי מתמוסס לעומת הנופים היפים שחולפים על פני , העננים הלבנים, שמי התכלת הצלולים המשאיות הכבדות והארוכות והשלטים "זהירות רוחות חזקות!", תחנות הדלק שפרושות לאורך הדרך הארוכה, כל כמה דקות ותחנות למנוחה, אוכל, ושתייה. כל המאכלים והמטעמים האמריקאים. מרגיש כמו בסרט אמריקאי, שתמיד גרם לי לרצות להיות שם, במרחבים האינסופיים ותחושת החופש הבילתי נגמרת...
השעה היא שעת בין ערביים ואני שם לב לב שהאופק רחוק יותר מבישראל. אולי, אני חושב לעצמי מתוך ניתוח פשטני, זה בגלל שכדור הארץ הוא אליפטי ואני נימצא בצפון אמריקה, איפה שפני האליפסה הן יותר שטוחות. די הגיוני. ואז את קו מחשבותי ואת ליבי מפלח שיר ישן מגיל חמש עשרה , של פינק פלויד מתוך החומה, ברדיו. כשרק יצאתי אל הדרך, אי שם בלוס גאטוס, היה גשם, ושיר של לד זפלין going to California, התנגן ברדיו כשהמגבים עבדו היטב כדי לגרש את טיפות הגשם מהשימשה הקידמית... כל כך התאים. ולא סתם כתבו כל כך הרבה שירים על המדינה הזאת...
אבל בכביש הישר ההוא ניזכרתי בכל חיי מלאי הרגש שאובדים בין כל האנשים, והרגשתי כל כך בודד ואבוד לרגע, ויחד עם זאת הרגשתי כמו ציפור דרור. בכביש ארוך, נוסע שעות על גבי שעות במהירות גבוהה, ללא בחורה, ללא חבר. רק אני עם עצמי, חשוף לכל הסכנות של הארץ הפראית ההיא. טרמפיסיטים רוצחים, גזענים, מטורפים,שוטרים נאצים. שום דבר לא פגשתי(אולי שוטר נאצי...) הכל אגדות שקורות לפעמים אולי רק לאחרים... השיר המשיך להתנגן ואני המשכתי לנסוע. הדמעות ירדו על הלחיים וזה היה משחרר... רק אני האוטו, הדרך, והדמעות, שואל, לאן? לאן אני רוצה להגיע? ידעתי לאן. לראות את הגשרים של סאן פרנסיסקו או שהייתה זו הדרך ללוס אנג'לס בחזרה משם. כבר איני זוכר. אבל תאוות הקולנוע ואמריקה הגדולה שלטה בי.כל אדם יגלה את אמריקה בחייו שלו וזו תמיד תהיה התרגשות חדשה וענקית.
אבל פחדתי שיקרה לי משהו ולא אזכה יותר לעוד כבישים ארוכים ויפים כאלו עם עננים. לא ידעתי אם אזכה אי פעם להנות ככה. כאב, פחד, התרגשות, שימחה התרערבבו. השיר כבר ניגמר.
וחזרתי לשיגרת מסע השוטטות המדהימה שלי בעולם, שהתחיל במזרח הרחוק וניגמר בארה"ב...
שנה אחר כך...
אני נימצא במסיבה, אצל "חבר" . הוא הזמין עוד הרבה "חברים". קצת הסתייגתי, יום הולדת אני יכול להבין. אבל הוא גם חגג את חנוכת הבית של הוריו ששם הוא גר. זה לא הבית שלו.
היה משחק כזה. כולם ישבו במעגל. ואחד יצא החוצא. הוא חזר ובעזרת שאלות היה צריך לגלות
את החוקיות שגורמת לעונים על שאלותיו לענות בצורה לא מדוייקת לשאלותיו. האם זה מי שיושב מימינם או ממולם. במהלך המשחק עקצתי בלי כוונה אדם שאני והוא מחרחרים ריב כבר שנים.
עשר דקות מאוחר יותר הוא התנדב לצאת החוצא. ולא הבנתי מדוע הוא התנדב לצאת. אחר כך הבנתי שהוא רצה רצה לחשוף אותי ואת סודי מול כולם בגלל העקיצה. למרות שעברו כבר שנים ולי כבר לא איכפת. לכמה שניות התכווצתי מפחד שאחשף.
לא קישרתי את זה לעובדת העקיצה שכניראה פגעה בו רגעים לפני כן. וזה גרם לי שוב לדעת כמה צריך להזהר וגרם לי לחשוב האם באמת ארצה לחיות כך כל חיי...
בעל המסיבה, "החבר" התרחק מכולם. ידעתי שיש לו הרבה דברים שלי אין. והבית הוא של הוריו.
הוא ישב בבריכה לבדו. מדושן, חושב מחשבות. זה מה שיש לו. הוא לא בודהה. הוא נסיך שאוהב את הארמון של אבא. הוא התרחק מכולם במסיבה. ואני התרחקתי ממנו עוד, בליבי... לצערי....
רק הערב…
אני ניכנס ל Am pm וקונה מרק שעועית בשקית לארוחת ערב. עומד בתור, ואז לפתע אני שומע המולה, וכולם נבהלים. לאחר שתי שניות אני מבין שזה בסך הכל שני כלבים שהתקוטטו בחוץ. בוקסר גדול ופודל קטן וחמוד. בסך הכל.... יכול היה להשפך שם דם. בעלת הכלב הקטן מרימה ומחזיקה בגופה את הכלב המפוחד והרועד. ליבי מתכווץ. אני רוצה לגשת וללטף אותו. חס עליו לרגע. ואפילו שחשבתי שכבר ליבי יבש ונהפכתי כהה חושים. הכלבלב הזכיר לי את עצמי. כל פעם ומאז שהייתי קטן, כשאני נכנס לעימות מילולי קשה ולפעמים היו גם פיזיים אני רועד ללא סיבה מתוך התרגשות. היריב רואה זאת ומגחך בדרך כלל, אבל הוא חש את האנרגיה החיה שבי ומבין שלא יהיה לו קל, מוותר. ועדיין, הרעד הזה, שגם תקף אותי בנסיונות הראשונים עם הבחורות תמיד שוכן שם ככלכלב קטן...
הבוקסר,הכלבלב והבחורה הנסערת... לרגע אחד גרמו לי להרגיש.
לפני כמה שנים...
יושבים בחדר אי שם בתל אביב והגורו בקולו הנמוך מדריך אותנו במדיטציה. אחרי כארבעים דקות של שתיקה במעגל מול נרות הוא מתחיל בהדרגתיות לדבר, ואולי כולם מהופנטים ושבויים בקיסמו, ואני היחיד שתמיד מתמרד. הוא מדבר ומדבר ואני כבר לא מקשיב. ולפתע אני שומע "העולם הזה הולך להחרב, ורק מי שיהיה איתי יינצל..." כל היוקרתיות שחשבתי שיש בו, דוקטור לפיזיקה, התמוטטה. עוד גורו זול, עוד אחד שהפך את הניצול למקצוע... והאמון שוב נישבר.
צריך שוב ללמוד לחשוב לבד. ואין משענת. הכסא נישבר.
תחושה שאני טיפש. כי אין אמונה יותר. העולם לא נחרב עדיין כמו שניבא, אבל הוא קיבל כתבת שער גדולה בעיתון גדול מאד, ואני איבדתי שוב אמון. כי העיתונאית, ניפחה וניפחה והפכה אותו למפלצת. ואני יודע שהוא רק אדם שסבל ואולי עדיין סובל. ואני יודע שהייתה בו גם חוכמה. אבל עיתונאים צריכים מזומן וההמונים רוצים מנוולים שיוכלו לצלוב. ואני. רק רציתי להאמין שיהיה אדם שתמיד יהיה ישר בליבו ואולי יעזור.
אחד אחרי השני הם נופלים ומשאירים אותי לסמוך רק על עצמי.
ועדיין לא איבדתי אמונה סופית בטבע האדם שיש בו גם מן הרוך וגם ממין החיה הצבועה ביותר והאכזרית ביותר...
