אהבה ואפליה

נושא כל כך אקטואלי וכל כך חשוב,

נזכרתי בסיפור שכתבתי לאחת מנכדותי החמודות שמספר על אהבה ושנאה

בִּכְפָר אֶחַד... הַרְבֶּה סִיפּוּרִים מַתְּחִילִים כַּךְ וְגַּם הַסִּיפּוּר שֶלִי מַתְּחִיל כָּכָה.

   בִּכְפָר אֶחַד הָיָה מֵרְכָּז גָּדוֹל עִם חֲנוּיוֹת וֹמִשְׂרָדִים. בְּמִשְׂרָד אֶחַד שֶל אִיש חָשוּב וְעָשִיר, עַמָד עַל הַשּוּלְחַן, בְּמַּקוֹם מְאד בּוֹלֵט פִּסְלוֹן קָטָן שֶל סוּס. הַסּוֹס הָיָה  מְגוּלַף מְעָנָף שֶל עֵץ. זֶה לא הָיָה פִּסְלוֹן יָפֶה. סוּס פָּשוּט, שֶהַגִּילוּף שֶלוֹ הָיָה גַּס וּמָלֵא  בְּלִיטוֹת.

   פַּעַם בָּא אֶל הָאִיש אוֹרֵחַ מִן הָעִיר הַגְּדוֹלָה. הוּא הִסְתַּכֶּל עַל הַסּוּס וְשַאָל, "לָמַה אָתָּה מַחֲזִיק סוּס כַּזֶה? הוּא מְהוּקְצָע כּל כַּךְ גַּס. אַתָּה הַרֵי יָכוֹל לִקְנוֹת סוּס יָפֶה, אָפִילוּ מְזָהָב."

   "אַתָּה בְּוַדַּאִי חוֹשֶב שֶזֶה הַסּוּס הַכִי מְכוֹעָר שֶרַאִיתָּ."

   "אַתָּה צוֹדֶק," אַמָר הָאוֹרֵחַ. "אֲנִי בֶּאֱמֶת חוֹשֶב כַּךְ." 

   "בְּעֵינַי הוּא הַסּוּס הַיָּפֶה בְּיוֹתֶר," אַמָר הָאִיש, "וַאַסָפֵּר לְךָ מַדּוּעַ."

   הָאִיש הִתְּרַוֵחַ בְּכִיסְאוֹ, נִשְעָן לְאַחוֹר וְהִתְחִיל בְּסִיפּוּרוֹ.

   "כְּשֶהַיִּתִי יֶלֶד, לא הַיִיתִּי עָשִיר כְּמוֹ הַיּוֹם. גַּרְתִּי בְּבַית בָּיַּעַר לְיַד כְּפַר קָטָן, אָבָּא שֶלִי הָיָה חוֹטֵב הָעֵצִים שֶל הַכְּפַר. כּל יוֹם הַלָכְתִּי מֶרְחַק גָּדוֹל לְבֵית הַסֶּפֶר שֶבַּכְּפַר. אֲבָל הָיָה לֳי חָבֵר נֶאֱמָן, הָיָה לִי כֶּלֶב קָטָן וְחוּם שֶהָיָה מְלָוֶה אוֹתִי כּל יוֹם לְבֵית הַסֶּפֶר. הוּא הָיָה מְחַכֶּה לִי לְיַד הַשַּעַר, וּבְסִיוּם הַלִּימוּדִים מְלַוֶּה אוֹתִי הַבַּיְּתָה. חָבֵרִים אַחֵרִים לא הָיוּ לִי, כִּי גַּרְתִי רַחוֹק. אֲנַחְנוּ גַּם הַיִינוּ עָנִיִּם וְרוֹב הַיְּלָדִים הָאַחֵרִים הַיוּ אָמִידִים.

   יוֹם אֶחָד, אַחַד הַיְּלָדִים בַּכִּתָה עַשָׂה מְסִיבַּת יוֹם הוּלֶדֶת וְהִזְמִין אֶת כּל הַכִּתָה. מֵאַחַר וְכּל יַלְדֵּי הַכִּתָה הוּזְמְנוּ, הוּזְמַנְתִּי גַּם אֲנִי. כְּשֶבַּאתִי הַבַּיְתָה הַיִיתִי עָצוּב, חַשָבְתִי שֶלא אוּכַל לַלֶּכֶת לַמְּסִיבָּה כִּי לא הָיָה לִי כֶּסֶף לִקְנוֹת מַתָּנָה. וַהַרֵי אִי אֶפְשָר לָבוֹא לְיוֹם הוּלָדָת בְּלִי מַתָּנָה.

   אָבָּא שֶלִי רָאַה אֶת פָּנָי הֶעָצוּבוֹת. "מַה קַרָה בֵּן? לָמָה פָּנֵיךָ עָצוּבוֹת?"

   סִיפָּרְתִי לוֹ עַל מְסִיבַּת יוֹם הַהוּלֶדֶת וְעַל כַּך שְאַין לִי מַתָּנָה.

   "אַל תִּדְאַג בֵּן שֶלִי," אַמָר אָבָּא, "גַּם לְךָ תִּהְיֶיה מַתָּנָה לְהַבִיא."

   בַּעֶרֶב, אָבָּא שֶלִי גִילֵף מְעָנָף שֶל עֵץ סוּס. סוּס עִם רַעֲמָה מִתְּנוֹפֶפֶת וְרַגְּלַיִּם חָזָקוֹת. וְכַּך הָיְיתָּה לִי מַתָּנָה שֶאוּכַל לַתֵּת.

   בְּיוֹם הַמְּסִיבָּה לָבַשְתִי אֶת הַבְּגָדִים הַכִי יָפִים שֶלִי וְהָלַכְתִי לָכְּפַר. וּכְמוֹ תָּמִיד חָבֵרִי הַטּוֹב, הַכֶּלֶב הָחוּם שֶלֵי, לִיוָה אוֹתִי. הִגַעְתִי לָבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַיָּפֶה, עָמַדְּתִי לְיֵד הַשַּעַר וְצִלְצַלְתִי בַּפַּעֲמוֹן. הַיֶּלֶד, שֶחָגָג אִת יוֹם הָהוּלֶדֶת, יָצַא בְּרִיצָה לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָאוֹרְחִים. פָּנַיו נָּפְלוּ כְּשֶרַאָה שֶזֶה רַק אֲנִי, בְּנוֹ שֶל חוֹטֵב הָעֵצִים. אֲבָל הוּא פָתַח אֶת הַשַּעַר. יְדִידִי הָכְּלַבְלַב רַץ לְפַנָי כְּדֵי לְהִיכַּנֵס. הַיֶּלֶד טָרַק אֶת הַשַּעַר מַהֵר, וְצָעַק עַלי:

   "הַכֶּלֶב לא נִכְנַס אֵלַי הַבַּיְתָה."

   "בְּסֶדֶר," אָמַרְתִּי, "הוּא יְחַכֶּה לִי כַּאן לְיָד הַשַּעַר, כְּמוֹ בְּבֵית הַסֶּפֶר. אֲבָל בְּבַקָּשָה תֵּן לוֹ קְצַת מַיִם לִשְתוֹת, הָלַכְנוּ דֶּרֶך אָרוּכָּה."

   "מַה פִּתְאוֹם שֶאֲנִי אֵתֶן לוֹ לִשְתוֹת? אֲנִי לא מְשָרֵת שֶל כְּלָבִים. וְשִלא יְחַכֵּה עַל יַד הַשַּעַר שֶלָנוּ, הוּא יָכוֹל לְהַפְחִיד אֶת הַיְּלָדִים שֶיָבוֹאוּ."

   "הוּא תָּמִיד מְחַכֵּה לִי לְיַּד בֵּית הַסֶּפֶר וְאַף אֶחַד לא מְפַחֵד מִמֶנוֹ." הַדְּמַעוֹת חַנְקוּ אֶת הַגּרוֹן שֶלִי, אֲבָל הִתְּאָפַקְתִי לא לִבְכּוֹת.

   "לא מְעַנְיֵּן אוֹתִי, תְּסַלֵק אֶת הַכֶּלֶב מִפּה."

  "אִם כָּכָה," אָמַרְתִי וְהַקּוֹל קְצָת רָעַד לִי, "אִם הֶחָבֵר שֶלִי לא נִכְנַס אַז גָּם אֲנִי לא נִכְנַס, אֲנִי וְהָחָבֵר שֶלִי נִשְאַרִים בַּחוּץ."

   "לא אִיכְפַּת לִי, תִּישָאַרוּ בַּחוּץ, וּבִכְלָל אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ, אַתָה הַיֶּלֶד הַכִי גּוֹעֲלִי בְּבֵית הַסֶּפֶר" אָמַר הַיֶּלֶד, "וּבִכְלַל מָה זֶה הַדָּבָר הַמְּכוֹעָר שֶיֶש לְךָ בַּיָּד?" וְהִצְבִּיעַ עַל הַסּוּס שֶאָבָּא שֶלִי עָשַׂה.

    לא יָכוֹלְתִּי יוֹתֵר לְהִתְאַפֵּק וְהַדִּמָעוֹת זַלְגּוּ מְהַעֵינָיִּם. הִתְחַלְתִי לַלֶכֶת מִשַם.

    בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע יָצְאַה אִמוֹ שֶל הַיֶּלֶד אֶל הֶחָצֵר.

   "חָכֵּה רֶגַע יֶלֶד," קָרְאַה אֵלַי.

   חָשַבְתִי שֶהִיא רוֹצָה לְהַזְמִין אוֹתִי לַמְּסִיבָּה, שֶהִיא תִּכְעַס עַל הַבֶּן שֶלָה שֶהִתְנַהֶג כּל כַּךְ לא יָּפֶה. אֲבָל הִיא רַק הוֹשִיטָה לִי מֶעֱבֶר לַשַּעַר, כּוֹס עִם מַיִם וְחָזְרַה אֶל הַבָּיִת. הנַחְתִי אֶת הַכּוֹס עַל הַאֲדָמָה וְנָתַתִי לִיְדִידִי הָחוּם לִשְתוֹת, הוּא הָיָה צָמֵא.

   פִּתְאוֹם רָאִיתִי שֶמִישֶהוּ עוּמֶד לְיַדִי. זֶה הָיָה אִיש קָשִיש, הָיָה לוֹ זָקָן לָבָן וְהוּא נִשְעַן עַל מַקֵּל.

   "בְּנִי הַיָּקָר," אָמַר לִי, "אֲנִי גַּר כַּאן מִמוּל וְרָאִיתִי אֶת כּל מַה שֶהָיָה. אַל תִּצְטַעֵר, מִי שֶכָּכָה נֶאֱמָן לַיְּדִיד שֶלוֹ, מַגִּיעַ לוֹ כּל הַטּוֹב שֶבַּעוֹלָם. אַתָּה יוֹתֶר מְאוּשָר מְהַיֶּלֶד בָּבַּיִת הַגָּדוֹל, לְךָ יֶש יְדִיד שֶאוֹהֵב אוֹתְךָ וְאַתָה אוֹהֵב אוֹתוֹ."

   "אֲבָל אֲנִי לא מִשְתָּתֵף בַּמְסִיבָּה." אָמַרְתִי, וְהַקּוֹל שַלִי רָעַד. "בֵּטַח יִהְיוּ שַם מַמְתַּקִּים וְעוּגוֹת. וִיְשָׂחַקוּ בְּמִשְׂחָקִים."

    "אַל תִּצְטַעֵר," אָמַר הָאִיש, "בּוֹא אֶלַי וְנָעַשֶׂה לַנוּ מְסִיבָּה, וְתָבִיא גַּם אֶת יְדִידְך." 

   נִכְנָסְנוּ לְבֵיתוֹ שֶל הַזָּקֵן. הוּא הִגִיש לִי עוּגָה וְהֵכִין לִי כּוֹס שוֹקוֹ וְלִיְדִידִי הַכֶּלֶב נָתַן נַקְנִיקִיָּה. הוּא אָפִילוּ עָשַׂה לִי כָּמָה קְסָמִים מַצְחִיקִים עִם מַטְבֵּעַ שֶל כֶּסֶף. פַּעַם הוּא הוֹצִיא אוֹתוֹ מְהָאוֹזֶן שֶלִי, וּפִתְאוֹם הוּא נֶעֱלָם מִתוֹךְ הַיָּד שֶלוֹ וְהוֹפִיעַ בְּתוֹךְ הַכִּיס שֶל הַמִּכְנַסָיִם שֶלִי. לִפְנֵי שֶהָלַכְתִי הוּא שָאַל אוֹתִי אִם אֲנִי מוּכַן לְהַשְאִיר לוֹ אֶת סוּס הָעֵץ הַיָּפֶה, שֶאָבָּא שֶלִי הֵכִין. כְּמוּבָן שֶנָתַּתִי לוֹ אֶת הַסּוּס.

   הָאִיש הַזָּקֵן הָיָה עַרִירִי, לא הָיוּ לוֹ יְלָדִים. הוּא גַּר לְבַד בַּבָּיִת הַגָּדול. נִהְיֶנוּ לַחָבֵרִים. כּל יוֹם, אַחֲרֵי הַלִּימוּדִים, הָיִיתִי בָּא אֵלָיו בְּיַחַד עִם הַכֶּלֶב שֶלִי. אֲנִי הָיִיתִי מְקָבֶּל עוּגָה עִם שוֹקוֹ, וְהַכֶּלֶב קִיבֶּל נַקְנִיקִיָּה וּשְנֵינוּ הָיִינוּ מְאוּשָרִים. עַל הַמִּזְנוֹן בַּבָּיִת שֶלוֹ, בְּמַקוֹם שֶל כָּבוֹד, הוּא שָׂם אֶת סוּס הַעֵץ שֶלִי.

   עָבְרוּ שָנִים, אֲנִי גָדַלְתִי וְיָצַאתִי לִלְמוֹד בַּעִיר הַגְּדוֹלָה. הָאִיש הַזָּקֵן מֵת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, וְהִשְאִיר לִי אֶת הַבָּיִת שֶלוֹ וְאֶת כּל הָרְכוּש שֶלוֹ. בִּזְכוּתוֹ עַכְשָיו אֲנִי אִיש עָשִיר.

   סוּס הַעֵץ הַזֶּה כַּאן עַל הַשּוּלְחַן, זֶה הַסּוּס שֶאָבָּא שֶלִי עָשַׂה בְּאַהֲבָה רַבָּה, וְהוּא מָזְכִּיר לִי תָּמִיד אֶת חֲשִיבוּתָּה שֶל יְדִידוּת אֲמִיתִּית   וְשֶל אֲהַבָה

   הָאִיש סִיֵּם אֶת סִיפּוּרוֹ, הֵרִים אֶת סוּס הָעֵץ וְלִיטֵף אֶת הָרַעֲמָה הַמְּגוּלֶפֶת.

   "אַתָּה יוֹדֵעַ," אָמַר הָאוֹרֵחַ, "כַּעֵת כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֶּל עַל הַסּוּס, אֲנִי רוֹאֶה כָּמָה הוּא יָפֶה. סְלַח לִי שֶלְרֶגַע חָשַבְתִי אוֹתוֹ לִמְכוֹעַר."

איך אמא שלי הייתה אומרת לי תמיד, כשרציתי קצת יותר ממה שקיבלתי; כשנותנים לך אצבע את רוצה את כל היד.

בסדר, את מבקשת כל כך יפה, אכתוב עוד משהו בנושא. לשנוא אני אף פעם לא למדתי (חוץ מאשר מאכלים מסוימים), אבל לאהוב למדתי.

האפליה היא המדברת מתוך עברה של שרה בוק. ואבנר רק עומד לגלות זאת עכשיו ברגע הקריטי הזה בחייו. אני כל כך זוכרת את הפרק המצוין הזה. מקווה שעריכת הספר מתקדמת יפה. ספרי לי על כך כשייצא לך.

חיבוק גדול צביה יקרה לי מאוד מאוד.

אין כמו העבדות לתאר אפליה. וארצו של מנדלה "התברכה" בה. אני ראיתי את מטעי הסוכר בקובה ואת החוות הגדולות ואת מגורי העבדים ואת הסד לקשירת הרגליים.

עם מגדל גבוה שצופה למרחוק, כדי לגלות עבד בורח.

עבדים              

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי

קשור בשלשלאות אל עמוד

רגלי בַּסַד נתונות.

חשוב עלי

קוצץ קנים במטעי הסוכר

יום ולילה

עד שלא עמד לי כוחי

ומתתי.

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי –

מלאך שחור בשמים. 

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי

ילדה בת שתים עשרה

שחורה

עיניים גחלים שכבו

עובדת במטעי הסוכר

מבוקר עד ליל

ידי זבות דם

זה לא הפריע לאיש הלבן

לאנוס אותי

פעם אחר פעם

עד שמתתי.

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי –

מלאך שחור בשמים.

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי

אשה שחורה שם במטעי הסוכר

מרחוק רואה את אישי

גבו מחורץ מהצלפות השוט

דמו האדום ניגר על גופו השחור

הוא מביט בי מעל הקנים

רואה בטני המתעגלת

ועיניו כלות

כשנולד בנינו – לא ראיתיו

אל הכלבים השליכוהו

חזרי לעבוד, אמרו האדונים.

עם קנה סוכר חד פילחתי לבי.

כשתשתה כוסית של רום

חשוב עלי –

מלאך שחור בשמים.

כשאני שותה כוסית של רום

אני חושב עליךָ

את חייךָ במכות

אדון המטע גזל

חושב עַלָיִךְ –

אוֹתָךְ אנס האדון הלבן

עד שֶמָתֶתְ.

אני שותה כוסית של רום

וחושב עליכם –

מלאכי השחורים בשמים

אתם נתתם לי חיים

כאן על פני האדמה.

לא צריך ללכת אחורה בכלל, עדיין יש מקומות בעולם, ולא בעולם השלישי שהעבדות קיימת. נותנים לזה שמות אחרים אבל זו עבדות ואפליה ואכזריות ושנאה. גם בארה"ב במדינות מסוימות עדיין האדם השחור מופלא לרעה ועדיין דמו מותר.

כמו שאת יודעת כתבתי את השיר שם מול הסד ולצד המגדל והתמונות של העבדים הקשורים. הוא נכתב מול המראות הקשים, ומול האנשים השלווים שחלפו על פניהם, שמעתי אשה מצקצקת בלשונה, אומרת כמה נורא, וקוראת לבעלה: הבא לי בירה בבקשה, אני צריכה להירגע. מה מביאים אותנו לראות דברים כאלה... וצחקה.