חיים ויורם שיחקו כדורגל במגרש שליד השכונה הירושלמית הירוקה.הייתה זו שכונה הצופה אל נוף מרהיב עין מול הר הרצל והגיא היורד אל נחל שורק. היה זה יום קיץ טיפוסי לפני סיום שנת הלימודים התשמ"ט (1989),הראש שלהם היה תפוס אי שם בין משחקים להכנה למבחנים ועבודות גמר.
יורם– ילד בגיל אחת עשרה בן כיתה ו´, שחרחר ובעל עיניים חולמניות בעט את הכדור אל הצד השני של המגרש הקטן – אל השער בו עמד יורם הבלם לעת עתה. חיים בן כיתתו של יורם, ילד צנום בעל שיער שחור ועיניים בהירות צפה בכדור המתקרב אל השער.הכדור הלך והתקרב הלך והתקרב, חיים התכונן,נתן בעיטה חזקה כלפי הכדור, הכדור התרומם מעל המגרש גבוה גבוה באוויר אך נבלם על ידי עץ, מן העץ התגלגל הכדור מטה אל אחד הבניינים – אל המרפסת של קומה מספר אחת בבניין לבן בעל קומות מדורגות, בניין חדש יחסית מאלו ששעונים על מדרון ההר, הר שעמד על גבול היער.
יורם הביט בכדור שנבלע, ניגש אל חיים ומשך בכתפו:
"נו, מה נעשה עכשיו?"
"מה נו, זה הכדור שלי, תדאג להחזיר אותו"
"שאני אעלה לשם? אתה רוצה לומר..."
"או שתעלה, או תקנה לי כדור חדש" אמר יורם והוסיף "אולי אבוא איתך!"
"תשיאר, הכי חשוב שתזהיר אותי אם אין אף אחד בסביבה ואני אעלה לקחת ת´כדור"
לאחר כמה דקות עמד יורם וצפה בחיים המטפס בקלות יחסית על מעקה המרפסת. חיים סקר אנה ואנה במשך כמה שניות את המרפסת והנה ראה את הכדור בפינה השמאלית.
"מה אתה עושה כאן!" שמע מאחוריו קול סמכותי.
יורם שעמד למטה מתחת לעץ האורן במגרש, ראה איך גבר בשנות העשרים לחייו,חסון וגבוה, חבוש משקפי שמש מביט בחיים, יורם שידע "לשלוח" את האחרים לבצע משימות וידע לדבר, פחות ידע לעשות, הוא לקח את הרגליים והלך משם, על אף שקצת חשש.
"שאלתי מה אתה עושה כאן" אמר הגבר החסון בקול סמכותי אך מנומס משהו.
"הכדור עף לכאן ובאתי לקחת אותו" סח חיים
אדם מבוגר, כפוף קמעא,קומתו נמוכה, חבוש משקפיים, שיערו דליל, לבוש בטוב טעם, יצא אל המרפסת מכיוון הבית.
"מוני, הנח לילד, אני רואה שאיבד את הכדור" אמר בקול רך
מוני ניגש אל האדם, התלחש איתו מעט ואחר כך התרחק מהמרפסת
"נעים מאוד" אמר האיש "שמי מנחם"
"ושמי חיים" אמר הילד ולחץ את ידו.
"באיזו כיתה אתה לומד,איש צעיר?"
"כיתה ו" אמר
"בוא היכנס" אני אוהב לשוחח עם אנשים צעירים, העוזרת תכין לנו תה ועוגיות
חיים חשש להיכנס, מנחם הביט בו ואמר:
"יש לי כמה נכדים בגילך, אמנם לא באים כל כך הרבה, אין לך ממה לפחד"
חיים נכנס אל הסלון,הכדור בידו, תמונות כיסו את הקיר,תמונות מחיין של אותו איש בצד תמונות אמנותיות שונות. ספות ישנות, מכתבה מעץ מלא ניצבה בחלק השני. ספרים, המון ספרים עמדו על ספרייה גדולה בצד הקיר, דומה כי האיש היה משכיל בעל רקורד מרשים.
"שב שב, אל תתבייש" אמר מנחם
לאחר כמה דקות לגמו חיים ומנחם כוס תה, מנחם ישב בכורסא, חכך מעט בגרונו:
"כשאני למדתי בכיתה ו´ זה היה מזמן מזמן, אי שם בגולה, למדנו חשבון, תורה וגם קצת היסטוריה"
":אנחנו לומדים אזרחות, המורה פנינה נתנה לנו עבודת סיכום על חשיבות הדמוקרטיה בישראל, אנחנו צריכים להגיש לה את זה עד שבוע הבא" אמר חיים וכירסם עוגיה.
מנחם נדלק, אור ניצת בעיניים, הוא קרב מעט אל הילד:
"אתה צריך עזרה?"
"בכיף"
"אל תדאג, אצלי לא תהיה תוכי שרק רושם ורושם, אתה בעצם מראיין אותי, אל תחשוש לשאול שאלות."
חיים קיבל עט ודפי נייר, הוא ישב מול האיש:
"ובמדינתנו פנימה, צדק יהיה השליט העליון במדינה על כל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין, זו מהות הדמוקרטיה כאן במדינת ישראל" פתח מנחם בקול איתן ובטוח.הוא המשיך ומתוך זכרונו ציין ציטוטים וכן את מקורותיהם
חיים רשם את דבריו והתפעל.
"יא פחדן" אמר חיים ליורם בכיתה "שלחת אותי וברחת"
שניהם ישבו בכיתה בשיעור האזרחות,יומיים אחרי המקרה. חיים הגיש את עבודתו למורה וישב במקומו הקבוע ליד יורם, מאחוריהם ישבה גלי, התלמידה המצטיינת, היא כבר הגישה עבודה מושקעת מקושטת בפרפרים ובמדבקות...
"מה יכולתי לדעת, הוא היה גם תופס אותי,אז פחדתי" אמר יורם
"לא חשוב, היה מעניין שם למעלה, פגשתי אדם זקן, הוא כיבד אותי בתה ועוגיות והוא גם עזר לי לקראת הסיכום בדמוקרטיה"
"אז באמת חבל שלא באתי" צחק יורם "הוא היה עוזר גם לי"
המורה פנינה,אשה בשנות החמישים לחייה נכנסה לכיתה. היה זה כיומיים לפני סיום שנת הלימודים, עשרים תלמידים ישבו מולה וחיכו לתוצאות העבודות שהגישו:
"עבודות מצויינות, אני מוכרחה לומר שהיו כמה עבודות מרתקות אפילו מבחינת המקורות ואני מוכרחה
לציין כמה עבודות מעולות"
חיים הביט במורה בביטחון כלשהוא, גלי התלמידה המצטיינת כבר אמרה בלבה שזו העבודה שלה,כמה תלמידים נפנו בסקרנות.
"חיים אדמון, עבודה מצויינת, קיבלת מאה פלוס, מבחינת הרעיון לראיין אדם מוכשר הבקיא בדמוקרטיה ובכל מה שמסביב לה, לשאול את השאלות הנדרשות ולקבל תשובות מתאימות כולל מקורות, ארבעה דפים איכותיים ביותר,עלה והצלח"
כשיצאו התלמידים מן הכיתה, עיכבה פנינה את חיים :
"אני אישית מוכרחה להכיר את מנחם, האדם הזה,הוא צריך לדבר כאן בכיתה"
"הוא מעדיף שלא לצאת מהבית"
"מי זה מנחם הזה? " תהתה
"מנחם בגין" השיב חיים
הוא יצא מן הכיתה,ולא ראה את פניה הנדהמות של פנינה
