המורשת שלי.

מי אנחנו? מה מגדיר אותנו? מה מעצב את האני האמיתי שלנו?

אומרים שהדרך שבה אנו מתנהגים כלפי האחר,
המילים בהן בחרנו להשתמש,
ומעבר לכל, המעשים שלנו מגדירים אותנו. את האישיות שלנו.

זה המסע, שביל, והמסלול בו אנו צועדים מגיל צעיר, והדרך לעצב את האני האמיתי עוד ארוכה.
כי היו ימים בהם התיימרנו להיות משהו שאנחנו לא.
אתה מנסה להתנגד לכוח הזה שמושך אותך לכיוון שהוא מאד ברור, ואף מצליח לזמן מה.
אבל זה לא מחזיק. כי הגרעין הזה שנמצא בתוכך מכיל תכונות שאין לך סיכוי להתנגד אליהם.


המעגל הזה בסוף ייסגר.
בגיל בוגר יותר.


זה החלק שבו אתה לומד לקבל את עצמך כמו שאתה, ומעבר לכך, להיות שלם עם זה.
אז אתה עושה שטויות כשאתה צעיר, מתנהג בזלזול, מבזה, כועס, צועק, בועט, ולא מבין.
לא מבין כי לא הגעת לרגע הזה בחיים שבו התובנה מתיישבת ביחד עם הבנה, אכפתיות, הכרה, והקשבה.

אז כל עוד אתה עדיין לא שם, אתה שומע את הקול הזה.
קול ההיגיון. זה שלא מוותר עליך. זה שמתעקש. זה שרואה בך פוטנציאל למשהו אחר.
הם שניים. הביחד שלהם מנצח הכל. כי אלה ההורים שלך. אלה שמנסים לחנך אותך.
לנתב אותך אל דרך הישר. אל ערכים.
אל המקום שבו כיום, לעזור לאחר הוא יותר כמו סגנון חיים. שגרת יום יום.

לפעמים זה עדיין לא נתפס. איך זה מגיע ממקום שהוא כל כך כנה. כל כך אמיתי, עד שכבר לא אכפת לך.
אז באיזשהו שלב אתה מפסיק לשמוע את ה"הוא נאיבי מידי", "תמים", "יותר מידי טוב".
כי אתה הגעת לגיל הזה. זה שבו אתה שלם עם כל מה שאתה. על הטוב, והרע שמשתמע מכך.
אתה לא תשתנה. כי אז היו שם שניים שבכוח ניתבו אותך למקום שבו אתה נמצא היום.

הם לימדו אותך שהכוח הכי גדול שלך הן המילים בהם אתה בוחר להשתמש.
אלה שלפעמים עומדות על הקצה ואתה עדיין לא נותן להם ליפול.
כי אתה בוחר אותם בקפידה רבה.
כי השתיקה הארוכה שמגיעה לפני שווה הכל.
שווה רגע של שלמות.
כי המילים האלה מגיעות עם עוצמה.
לפעמים ממקום שאין ממנו חזור.


מה הם בשבילי?
מורשת.


המורשת של כל אחד ואחד מאיתנו הן המילים שאנו מותירים מאחור כזיכרון שאינו נמוג.