פרספכתיבה

פרספכתיבה – סיגל כליל

הם היו שם כולם, מסתכלים עלי מלמעלה. זיהיתי אותם למרות שעברו כל כך הרבה שנים. אנשים לא משתנים כל כך כמו שנוהגים לחשוב. היו כמה שלא ממש הכרתי, אני מניחה שהם שייכים לצד של בעלי.

יפה שבאו. גם כאלה שלא חשבתי שיגיעו, נחמד לעשות ככה פגישת מחזור כזאת באמצע החיים. טוב, לא ממש באמצע הייתי קוראת לזה אבל סיכום תקופה.

ריחמתי עליהם שהם חייבים להיראות עצובים, פניהם נפולים או כאלה שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. כמו במסיבה להבדיל, תמיד יש כאלה שיושבים בצד ולוקח להם זמן להתמזג בסביבה. מסיבה של זקנים. היו גם צעירים יותר שבאו בזוגות. רוב הזקנים היו לבד, טוב מה הפלא? .

כאילו פינו את כל בית האבות ברחוב שלי בגלל איזו שריפה או משהוא כזה.

זה מוזר לראות את כולם מלמעלה, בלי שהם יראו אותי. יותר טוב. חבל שלא שומעים כלום. גם מקודם לא ממש שמעתי טוב, ככה שאין הרבה הבדל.

כל הנכדים שלי היו שם, חמודים כאלה אליהם אני בטוח אתגעגע. כל השאר לא בטוח. מעניין אם גם אני לקראת הסוף נראיתי ככה, מקומטת, כפופה, שדופה ושקופה.

רפרפתי בין כל מכרי, מוקירי, ובני משפחתי, ואז ראיתי אותו. הוא באמת היה שם אחרי כל השנים שלא ראיתי אותו. גרסה מאוחרת שלו, שאי אפשר לטעות בה. הוא דמה יותר לאבא שלו מלפני כמה שנים, אבל אין מקום לבלבול.התבוננתי היטב, הוא היה לבד. מי סיפר לו מה קרה?. מעניין. בדקתי אם הוא לבד, יצר הסקרנות שלי לא מת, אכן הסתובב לבד. כפוף עם מטריה ביד ומעיל רוח וצעיף על הצוואר, נראה מהודר משהוא. האמת שתמיד זה מה שמשך אותי אליו, ההידור ותחושת האצילות שהשרה. כל זה לא נעלם, והעיניים. כן העיניים שהביטו בי אז ועכשיו בכזה געגוע. ההבדל היה שעכשיו הן היו כבויות. הצחוק שתמיד היה בהן נעלם.

מאותו רגע אחרים לא ענינו אותי. גם לא המשפחה שאותם ראיתי עד הרגע האחרון. הוא היה הפתעה גמורה. לא ציפיתי. זה כמו מסיבת הפתעה אמיתית. רק עם סוף מאוד עצוב.

הרב התחיל למלמל משהוא. כל הדיבורים הפסיקו וכולם הסתכלו עליו. אני המשכתי להסתכל בו, לא יכולתי להפסיק, רציתי לשתות ממנו כמה שיותר ולהשאיר ממנו כמה שיותר, אבל היה לי קשה. התחלתי להבין שהראיה שלי לא תהיה צלולה לעוד הרבה זמן. בעיקר כשהכול ייסגר מלמעלה וכולם ילכו.

לא רציתי להישאר בחושך לבד. חשבתי לרגע על האפשרות להשאיר אותו איתי. לא רציתי להסיר את המבט ממנו, הוא הפנה מבטו לרצפה. אולי התפלל או משהוא כזה, לא יכולתי לראות. היו גם כאלו שהסתירו. לאן הם נדחפים? אפשר לחשוב שזה הצגה או משהוא.

התחיל לרדת גשם, הוא פתח את המטריה. תמיד היה מוכן לכל דבר בחיים. הכי עצוב לי זה שלא אדע מה היה איתו כל השנים הללו? האם גם הוא כמוני לא הפסיק לחשוב על מה שהיה בינינו? כשבעלי מת  עלתה בי מחשבה להתקשר אליו. לא יכולתי לגשר על הפערים. עכשיו כבר מאוחר מדי.

הלכתי עם המחשבה עליו כפי שהכרתי אותו.

הרב קרא קדיש.

הכול נהיה חשוך, הרגשתי לבד אבל מאושרת.

כל הזכויות שמורות סיגל כליל ספטמבר 2006 ©