השדון שלי - לבמת הדיון

השדון שלי

כשאמא כעסה ואמרה שאני ילדה רעה

הייתי תמיד בורחת אל היער שלי.

שני עצים צמחו בחצר וכמה שיחים,

שהיו הסבך של הג'ונגל שלי

שם תמיד חיכה לי ידידי השדון

פיצ-פיצ-פון היה שמו.

שדון שובב שדון עליז,

שדון שעושה שמח ואף פעם לא מרגיז

שתמיד היה מוכן להיות אתי.

כשאמא אותי קצת שכחה

כשאני לא הייתי חשובה,

כשרציתי סיפור –  לא עכשיו בקול כועס אמרה.

כשרציתי שתשחק אתי בחבלים וסולמות,

בקול נרגז הייתה אומרת, אני עסוקה נא לא להציק

ואותי מעל פניה בכעס גירשה,

אז –

הייתי קוראת לפיצ-פיצ-פון והוא תמיד היה בא.

לפעמים הוא היה מביא לי מתנה

נוצה שנשרה מזנב של יונה

או אבן חלקה שאפשר מתחת לכר לשמור

והוא אמר לי, שזו אבן משאלות, היא שמורה אתי עד היום.

לפעמים הוא סיפר לי סיפור

ואני שמעתי אותו במחשבות,

יחד החלטנו מה תהיה ההתחלה ואיך יהיה הסוף.

לפעמים שיחקנו בתופסת ובמחבואים,

השדון שלי היה כל כך קטן שהוא התחבא בתוך הדשא

שבין העצים.

פעם שאלתי אותו על הבית שלו,

הוא סיפר לי שהבית נמצא בארץ של פלאות

שאם עוצמים את העיניים וחושבים חזק חזק

אפשר לראות אותה נוצצת כמו כוכב

ובארץ שלו הכל אפשרי,

אפשר לרכב על ענן ולשחק אתו בגן

אפשר לשבת על בלון, כחול או אדום ולעוף.

יש שם יער כמו היער שלי וזה יער של חלום,

יער שאפשר לעוף בו בלי כנפיים

אפשר לשחות בתוך שלולית של מים

ולא צריך לחשוש שאמא תיתן מכות

כמו תמיד כשחזרתי הביתה עם מים בתוך הנעליים.

ביער ישנן פיות שמשחקות במשחקים

ויש שאוהבות לקרוא ספרים.

ישנם שדונים שאוהבים לאכול את הקצפת מעל העוגה –

בלי כפית ככה ישר עם היד, ואין מי שיגיד שזה אסור

וישלח לעמוד בפינה,

אצל השדון שלי ביער עושים רק מה שאוהבים.

מאז חלפו הרבה שנים אני גדלתי הייתי לאם וסבתא –

אבל השדון ואני עדיין חברים מאד טובים

וכשעצוב לי ואני לבד הוא תמיד בא אלי ומספר לי

דברים שרק שדונים ופיות יודעים...