איך חלפו להן השנים ביעף

איך חלפו להן השנים ביעף/ עידית אורדן

 צופה אני, היום, ממרום שישים ושש שנותי,

מהרהרת בראשי,

איך חלפו  להן השנים ביעף

כאילו הזמן עף.

כנוסעת על מסילת רכבת.

חולפים  חיי  מול עיניי

בתמונות נעות

זיכרונות ,חוויות

עצובות, וכואבות, נעימות ושמחות, וגם מצחיקות.

ובדרכי עוצרת בתחנות .

בתחנה הראשונה

משקיפה על תקופת ילדותי

יפה ,תמימה ורחוקה.

בתחנה הבאה

חולפות  מולי תמונות משנות הנעורים,

אהבה ראשונה ורומנטיקה

ימים יפים שעברו ואינם עוד, המשאירים געגועים.

חולפת על עוד תחנה ותמונות 

של חברות ונישואין 

אהבה של זוג צעיר בתחילת דרכו.

בונה את ביתו ומשפחתו.

והנה הגעתי לתחנת האמהוּת

מביטה במשקפת על תמונות מתקופתי כאמא

לשתי תינוקות חמודות וילדות נהדרות וחכמות

וצמיחתן הנפלאה

עד למעופן כציפורי דרור

להקמת בית משלהן.

גם תמונות של צער וכאב רב משתלבות

בתחנות עליהן אני עוברת ומשקיפה.

אבא ואמא שלא הצליחו להמשיך לחיות את חייהם

ולהנות מהמשפחה שהתרחבה, מהנינים.

נגדעו חייהם בטרם עת.

ולאחי הצעיר, שנדם ליבו, בטרם זמנו,

 ולא יכול לראות ולהנות מהתפתחות ילדיו.

וכהרף עין הגיעה הסבתאוּת

הנאה ונחת מארבעה נכדים מדהימים!

הנאה מגמלאות המתמלאת ביצירה ריקוד ושירה

נהנת ממנעמי החיים.

כך חלפה לה רכבת שישים ושש שנות חיי על פניי.

עד עצם  היום הזה.

28/6/2016