נאמנות

טריומף אדומה

לילה לילה התכווצה שמרית במכוניתה הקטנה

לא בית לה, לא חבר, לא בן משפחה לעודדה

זרוקה, מי ידע מדוע ולמה.

חיי הם סיפור איוב, לחשה לעצמה עד שממרום הגיחה לה דריה והכתה אותה בתדהמה.

ביתי הוא ביתך, משפחתי משפחתך, אמרה דריה ופתחה את דלת ליבה.

אחותי, אחי! קראה שמרית וסיפרה וסיפרה את סיפור איוב שלה

בלילה ההוא גם בלילה הבא.

עד סוף אוקיר לכם תודה. מכם קיבלתי את חיי במתנה, ודמעת תנין נשרה מעינה.

חלף לו חודש, שמרית פגועה, אחיה פגע בה בכתה ובכתה

עתה היא ברוגז, אחר-כך כעוסה, נאלמת דום לא מוציאה אף מילה.

אך שם בבית עודה אהובה: נסלח לה, אומרים אחיה, בחורה רגישה

את זאב נכיר לה, חבר קרוב של המשפחה, שהרי לאהבה שמרית ראויה.

החתונה התקיימה בצמצום ובשמחה. נכחו בה רק בני המשפחה החדשה

חלף לו חודש, שמרית שוב פגועה, עתה בעיניה אין דרך חזרה

ואתה זאב, אמרה בפקודה, אם נאמנות יש בליבך

מחק כליל מזיכרונך, את זו המשפחה.

לא אגדה רעיי, לא אגדה

זהו סיפור על נאמנות, על בגידה, על אי-קיומה של הבטחה

לא בכדי אומרים בבטחה:

הנאקה לא רואה את הדבשת של עצמה.

נאמנות היא מעל הכל,

הבטחות צריך לקיים

סודות צריך לשמור - גילוי סוד הוא לפעמים נעיצת סכין בגב.

ואהבה - אהבה ונאמנות יד ביד צועדות הן.

אם המוזה תבוא אכתוב על כך בהמשך...

כי הרי לפני כמה כתבתי על כך ועוררתי אצלך את הרעיון לבמת הדיון שהוא נפלא.