א.א.א.א.

",א.א.א.א". אלה האותיות שרשם מידי בוקר על הפתקית הקטנה שהודבקה על ככר לחם אחיד.
ציון יצא לעמל יומו עם שחר, בארבע לפנות בוקר. התרנגולים עוד נמנמו, ואולי חלמו על תרנגולות יומם, אותן יפקדו כשתזרח השמש. אפילו עוד לא כחכחו בגרונם לקראת ההכרזה על יום חדש שנולד.
השמש עוד לא שטפה פניה, כמנהגה מדי בוקר, גם טרם צחצחה שיניים.
ליל העבודה של הכוכבים טרם הסתיים, ואף כי פיהקו בעייפות עדיין היו פרושים בשמיים.
הירח החיוור התמתח מנגד. יודע שבמהרה יוכל ללכת לישון.
בשעה זו, של "עוד לא" יום חדש - ציון כבר התייצב אצל שי, הנהג של "מאפיית המושב".
כל בוקר הגיעו השניים אל המאפיה, והעמיסו ארגזים גדושי כיכרות לחם אחיד ולחם לבן על המכונית. בסופי שבוע עלה מן הארגזים גם הניחוח המענג של חלות.
שי וציון התחילו את החלוקה בחנויות המכולת הקטנות שהיו פזורות ברחבי המושב, עד שהגיעו גם אל חנות המכולת הקטנה של אמי ואבי. אחרי שהכניס פנימה את ארגזי הלחם סידר ציון החביב את הלחמים על המדפים. מבין הכיכרות נהג למשוך אליו לחם אחיד אחד, לשלוף עיפרון קופי, להרטיב אותו בלשונו, ואז היה כותב על התווית שעל הלחם - "א.א.א.א."
או-אז היה פונה אל אבי ומבקש ממנו: "מרצ`ל, תעשה לי טובה, כשאסתר תגיע למכולת לקנות מצרכים ולחם, תגיש לה ביד שלה את הכיכר הזו ותראה לה את האותיות שכתבתי."

בכל בוקר הייתי אני, הילדה, באה אל המכולת של הורי שהייתה כמעט צמודה לביתנו, והייתי לוקחת לי את "הצידה" לבית הספר: שוקו ולחמנייה. סקרנית מאד וכבר רומנטית אז, מבלי שאדע בדיוק מהי רומנטיות, הייתי ניגשת אל מדף הלחם, כדי לראות אם גם הפעם נרשמו על אחד מהם האותיות הקטנות "א.א.א.א". למיטב זכרוני הייתי בכתה ג`.
אבל אישה היא אישה, כנראה מרגע הגיחה מרחם, וכמובן שקינאתי באסתר, שהייתה בוגרת ממני כתשע שנים.
כשהייתה מגיעה לחנות הקפיד אבא החמוד שלי להגיש לה את הכיכר המיוחדת שנועדה בעבורה.
בכל פעם שהייתי בחנות בשעה זו ראיתי מעין אור של שמחה נדלק בעיניה השחורות והיפות (אגב, אם אתם תוהים - באותה תקופה, טרם בואם לעולם של הסוּפֶּרִים, במכולת של פעם, נהוג היה להזמין מצרכים מהחנווני, והלה היה מטריח עצמו לחפש את המוצר ולהניחו על הדלפק. החנווני שירת ממש את הלקוחות. לא כמו היום, כשאנחנו "עצמאים", מגלגלים לפנינו עגלה ואוספים בידינו כל מה שאנחנו זקוקים לו).
אסתר נהגה לגלגל את הלחם בידיה כדי למצוא את הפתקית. כשמצאה אותה, נעצה בה את עיניה קצת יותר מן הנדרש. למרות עורה השחום הבחנתי שהיא מסמיקה קלות. היא חייכה, עיניה השחורות הבריקו, שיערה השחור והמתולתל קיבל לפתע ברק מיוחד, וגם עורה השחום והאקזוטי זהר. לא יכולתי להסביר לעצמי מה בדיוק עבר בנפשה, אבל באותם רגעים אפשר היה להבחין שהיא נעשית יותר אישה; אישה שיודעת שגבר חומד אותה בהתמדה, לא מרפה, וזה נעים לה. יתכן, כמובן, שאת ההסבר הזה, התחושה הזאת, המצאתי בדיעבד, כשנעשיתי אישה בעצמי, וכאישה יכולתי לחוש את מה שעבר על אסתר.

אולי אף הזדהיתי אתה, בדיעבד.

אסתר הייתה כמו שבויה בתוך חלום. כל בוקר חשה כאילו ציון מקדש אותה, בא אליה, בכיכר הלחם. באותן הדקות העולם היה ממשיך בדרכו, לקוחות באו ויצאו מן המכולת, אבל אסתר עוד ריחפה.
יום אחד, אחרי זמן רב, שינה ציון ממנהגו הקבוע. הפעם הכניס את כיכר הלחם לתוך מעטפה חומה גדולה, צירף דף מקופל ללחם וסגר את המעטפה. הסקרנות הרגה אותי, אבל לא העזתי לפתוח את המעטפה החומה ולהציץ לתוכה. ואז אסתר הגיעה...
אבי נתן לה את המעטפה והלחם בתוכה. היא הסירה את נייר הדבק והחלה לקרוא, ולא הצליחה להסתיר את התרגשותה. חשתי שהוא נוגע בה, בנפשה, ולכן גם בגופה. לימים שיתפה אותי וסיפרה לי שציון כותב לה שירי אהבה וכובש את לבה (ואני עלה בזיכרוני הרהור מלא קנאה: איך זה שכתבתי שירי אהבה לערן "מלך הכתה", אך הוא לא עשה עם זה כלום. התעלם מן הנתינה הקטנה של מלכתו, ולא רצה בה).

יום אחד, כששיחקתי עם חברותיי קלאס בגינה, סמוך לביתה של אסתר, ראיתי את ציון יורד ממכונית הסוסיתא-כרמל הקטנה שלו ונכנס לחצר של בית הוריה. לאחר כשעה הגיעו שניהם אל גן השעשועים וישבו שם על ספסל. אסתר קרצה לי ואני חייכתי.
הרגשתי גאה ומאושרת על כך, שאני כאילו שותפה להולדת החברות ביניהם.
לא חלפו מספר חודשים, וציון ואסתר החליטו שהם מתחתנים. הם החלו לשקוד על ההכנות לקראתה, ואף ההזמנה לא איחרה להגיע.
ההזמנה עוצבה בצורת כיכר לחם עם פתקית בצידה הימני, עליה התנוססו האותיות א.א.א.א.
כמובן שבהזמנה נרשמו גם שמות הוריהם המאושרים של ציון ואסתר, מי הם המזמינים לחתונה והיכן היא תיערך.
והעיקר - קול ששון וקול שמחה....
הורי ואני היינו בין הקרואים. אני זוכרת שאימא תפרה לי שמלה לבנה ויפה. רציתי להרגיש כמו אסתר, להיות קצת כלה כמותה. הרי גם הייתי "קצת שותפה" לאירועי היומיום, למפגש של אסתר עם הפתקה שעל ככרות הלחם.

לאסתר וציון נולדו שלושה ילדים מתוקים. מביתם עלו תמיד צלילי אהבה וקולות צהלתם של הילדים החמודים. אהבתי לשחק איתם בחצר ביתם, עד שיום אחד בהיר, ללא הודעה מוקדמת, השתוללה הרוח והשמיים קדרו. כליל החורש קיפל את עליו הגדולים והתכנס בעצבות לתוך עצמו, וכך גם שאר העצים והפרחים.
אמנם בדרך כלל אוהבת השמש לשחק במחבואים עם הרוח.  השמש מתחבאת מאחורי צעיף של ענני נוצות. מאירה בקרניה  ויוצרת צוהר קטן אבל גם היא נעלמה הפעם, וקדרות שררה בכול.
זה היה היום בו חדרה מחלה לביתם, כיסתה אותו כמו עננים שמטילים את צילם, ולקחה את אסתר לעולמים.
והרוח הזעפנית משתוללת.  שאף אחד לא יכול לעצור את המחול הזה שלה, אפילו לא השמש החיוורת והאבלה גם היא.

אסתר הלכה, והעצבות ריחפה מעל. וכל שרציתי לכתוב לאסתר ממני, הילדה הקטנה, היה -
אסתר - א.א.א.א, ואת כל כך חסרה לי.
שי וציון עדיין מתחילים את החלוקה בחנויות המכולת הקטנות שהיו פזורות ברחבי המושב, עד שהם מגיעים גם אל חנות המכולת הקטנה של אמי ואבי. אחרי שציון מכניס פנימה את ארגזי הלחם הוא מסדר את הלחמים על המדפים. והוא עדיין מושך אליו מבין הכיכרות לחם אחיד אחד, שולף עיפרון קופי, מרטיב אותו בלשונו וכותב על התווית שעל הלחם "א.א.א.א."
או-אז הוא פונה אל אבי ומבקש ממנו: "מרצ`ל, תעשה לי טובה, כשאסתר תגיע למכולת לקנות מצרכים ולחם, תגיש לה ביד שלה את הכיכר הזו ותראה לה את האותיות שכתבתי."
אבל אסתר לא באה יותר, וככר הלחם נשארת מיותמת.